המסע לכס המלכות - אחרית דבר

"לכל זמן ועת לכל חפץ" (קהלת)

אחריתו של הרשומון "המסע עם אבא לכס המלכות".

תמר

תמר

ואז לקחנו החלטה..

תומי ואני עולים לכס המלכות בזריזות ככל שנוכל. נעה תלך עם סבא כמיטב יכולתו ונראה מה יהיה. מרוב לחץ לא לקחתי איתי מים. כך כמו שאנחנו עלינו כמעט בריצה, השרירים נתפסו לי כהוגן למחרת, בקידמת הירכיים. עלייה תלולה של כעשרים שלשים מטר, ממש תלולה. בשלב מסוים כבר הרגשתי סחרחורת משוחחת עם עצמי בהשלמה שגם אני כבר לא ילדה… כבשנו את כס המלכות. תומי נשכב על הסלע מחבק אותו בכל כוחו. אני משקשקת מאחוריו. מצלמת אותו בקלוז אפ כי פשוט חוששת לזוז בשלב זה ודי מותשת בעצמי.

בהשקיפנו מראש הסלע למטה, כל הכנרת פרושה לפנינו בין ההרים משני צידיה ושדות של צהוב עמוק של סוף חורף וירוק מהמם, ובגבעות של מטה, נעה ואבא הולכים בקצב של מטר, שנים, שלושה ועצירה. חווינו את היופי נשמנו את המופלאות ואני פונה אל נעה בצעקה וסימוני ידיים. אני רוצה לרדת.

תומי על כס המלכות משקיף על סבא מרחוק.

נעה צועקת לי לאאאא. הוא לא רוצה לעצור. אבא מבקש שנבדוק אם יש שביל חלופי פשוט יותר על רכס ההר. שיאפשר לו גישה נוחה יותר. אבל גם אם יש שביל, הוא למעלה ואבא נמצא כשלושים מטר מטה. ואיך יגיע? ומתי? החום עולה. מים אין. "נעה אנחנו יורדים!" "לאאאא! " זה לקח בערך 4 או 5 מהלכים של צעידה והתיישבות. כאשר נעה עם פניה כלפי הכס ואבא יושב עם פניו כלפי הואדי. בנקודה הסופית הבנתי שזה לא ילך. עלי לקחת החלטה ולחתוך בבשר החי. מסמנת לנעה בכל דרך שיכולה בלי להשתמש בקול שאנחנו יורדים ויהי מה. המים שימשו תירוץ נהדר. אנחנו צמאים. וזה היה נכון כמובן.

חוברים אליהם אל הסלע הקרוב. אבא אנחנו יורדים אני אומרת לו. והוא לא מתווכח. כאילו חיכה שאודיע לו ואקח את ההחלטה הנכונה. שם בסלע שאנחנו בוחרות לו, נעה מושיבה אותו עם הפנים לכנרת לטקסט מכונן לפנתיאון החיים. טקסט של אבא שלי שמשקף חיים שלמים. על עוצמה על בגרות על צידקת הדרך ומציאות החיים.

מנוחת הלוחם...

בירידה נעה תמכה בו כפי שרק נעה יודעת לתמוך. מזהה לאן הוא עלול ליפול ומסנכרנת את עצמה לתמיכה והתמזגות עם הצעידה שלו. בסופו של דבר היא שמה את הידיים שלה על הכתפיים שלו וכך ירדו מטה והמסע הסתיים.

בהסתכלות לאחור יכולנו כמובן לראות את כל הסימנים, אבל כמו בכרוניקה של הידוע מראש, הדרך מתגלה תוך כדי הליכה. כשמהרהרת במסע שלנו, רואה מסע חיים של ילד שהגיע לראשונה אל אתר נשמתו על כתפי אביו. בבגרותו ביקר שם עם אהובתו ואחר כך עם ילדיו, מי ברגל מי על הכתפיים. בבוא הנכדים, גם איתם עלה, עד הנכד האחרון. והוא גם שליווה אותו להבנת הבגרות. לימים יבואו הנינים, ואותם הוא ילווה במבט וחיוך והבנה שלכל דבר יש זמן, והרגע הוא העיקר. הרגע שנישען על ההיסטוריה והידיעה שיש גם עתיד שמתפתח על בסיס מעשינו בהווה. לנינים יש הורים שילוו אותם במסע, בהנחה שציידנו אותם באהבת הטבע והאדם. באתר כס המלכות ובעיקר במפגשים שלנו עם עצמנו באתר זה, אפשר לראות את כל סיפור החיים, של אבא, שלנו הילדים, של הנכדים, של החיים.

הבנות היקרות, תמר ונועל'ה, שהובילו, כיוונו, תמכו, עודדו וכתבו לנו את הסיפור.

לפעמים מעט עזרה זה כל מה שנדרש

אמא כאמור לא היתה איתנו בטיול הזה אך אני נזכרת

שהטיולים עם אמא היו לנו מקור שמחה והשראה בלתי פוסק. היכולת שלה לספר סיפור על כל שניץ או זלזל, ציפור או פרח, אבן או חיה קטנה בשטח העצימו אצלנו את יכולת הפליאה. פליאה והשתאות שהם כל מה שנחוץ לנו היום בחברה שלנו. בבתי הספר בארץ הגדירו בשנים האחרונות את ערך הסקרנות והפליאה כערכים אבודים שצריך להעצים ולטפח על מנת לגדל אנשים בעלי יכולת חשיבה עצמאית וייחודית. שם פיתחנו את השמחה שלנו לגבהים, תוך כדי משחק, ריצה, עליות וירידות, השתובבות, וגם הרגשות שנלווים לחיים וצריך לתרגל שהם פשוט עוברים כמו כעס או עצבות זמנית או פחד.

כשאבא היה מצטרף היינו יכולים לראות את הזוג בעבודת צוות, את ההתמדה של אמא בצד הוירטואוזיות של אבא. החשש ששומר עלינו (במובן החיובי) מול התעוזה שלוקחת אותנו לקצוות. ואנחנו יכולנו לברר איפה אנחנו בסיפור, לברר מתי אנחנו מתמודדים עם הפחד, מתי מעדיפים את הדרך הארוכה והבטוחה, לבדוק האם תמיד נפעל באותה מתכונת ולהבין שבכל זמן ומקום נתנהג אחרת.

דרך הטיולים למדנו אורחות נימוס, קבלת האחר, הנעה של רגשות ושינוי תחושות. וכמובן התרגשות מול הטבע הנשגב של עמק הירדן שלימים, כשהגעתי לקדרון הייתי מסתכלת על הנוף השטוח ומבינה שבמקום הזה שאני חיה, אם לא נייצר נוף לא יהיה נוף ואילו במקום שבו גדלתי, לאן שתסתכל יש נוף גלויה עוצר נשימה שכל מה שצריך לעשות כדי להתחבר אליו, זה פשוט לצאת אליו.. כמו אמא..

לפני שנים, כאשר נעה היתה ילדה צעירה ורכה, היא בילתה שעות רבות עם סבא וסבתא באשקלון ובטיולי שבת. יחד עם איתי אחיה, היו יוצאים עם ההורים למסעות קטנים לגיבוש וחוויה. בניגוד לאיתי, נעה היתה לרוב מתקשה להניע את תחילת ההליכה. אנחנו כהורים לקחנו באופן אישי והיינו מנסים לשכנע אותה להסביר, ללא תועלת רבה כמובן (הורים צעירים וחסרי נסיון שחושבים בשביל הילדים שלהם ולא מתוך עצמם...). בניגוד אלינו, סבא שמוליק היה מתייצב ליד נעה ומתחיל לדחוף, לעודד, להזכיר לה שהיא יכולה אבל בד בבד להיות שם לידה, לתמוך שלא תיפול, לשמוע את מענותיה וטענותיה ובכיותיה מתוך הבנה שהילדה יכולה וזה רק קושי קטן בזמן.

בטיול להר התבור הבנתי את הרעיון! אני כבר חשבתי להשאיר אותה עם יואב באוטו, אבל אבא שלי התמקם מאחוריה והתחיל לדחוף. היא מקטרת והוא דוחף, היא בוכה והוא מעודד. ולפתע, אחרי כעשר דקות שנראו כמו נצח, הילדה מקבלת טורבו בישבן, מתניעה את המנוע הפנימי שלה וטסה. פשוט טסה עד קצה ההר לא שמענו יותר ציוץ.

התמיכה הזאת ללא תנאים, מתוך קבלה והבנה שזה מה שהילדה יכולה כרגע, ועם קצת עזרה תוכל הרבה יותר, עדיין מלווה אותי כשאני מתקשה לגלות אמפתיה לאחר. לרוב בסך הכול דחיפה קלה והאחר מגלה את עוצמותיו ויכול לפעול שוב לבד.

זו היד המלווה שנעה הגישה לסבא שלה במסע לואדי פיג'אס וזה גם המקצוע שבחרה לה (ריפוי בעיסוק).

המחזה של תמיכת הנכדה בסבא שלה היא זכרון משמעותי ביותר. יחד עם האמפתיה של תום, צעיר הנכדים (אבל הבוגר שבהם!) יודע היכן למקם את עצמו כדי לא להביך את האדם הבוגר, להקטין נוכחות על מנת שהאחר, המבוגר ירגיש כבוד בעצמו. אלה ערכים שלאושרי הרב, ילדי נעה איתי ותום ספוגים בהם. ערכים שמגלמים בתוכם את הגיל כנתון טבעי, וההבנה שלכל דבר יש זמן. לכל אדם יש מקום ולפעמים מעט עזרה זה כל מה שנדרש. בלי ציפיות, אהבה ללא תנאים.

החלום ושברו

שמוליק:

ברגע שעברנו את הגדר נכנסנו אל עולם חדש המופרד מהעולם החיצוני גם פיזית וגם נפשית.

מטיילים צעירים של הציונות הדתית שחורשים את הארץ בהתמדה מעוררת השתאות, וואדי יבניאל הוא אתר טיולים מאוד פופולארי אצלם, טיילו גם כן בשטח, אבל אנחנו היינו בעולם אחר ובמשימה שונה שאני חייב אותה לעצמי: להעלות את נכדי תום אל מרומי כס המלכות.

הייתי כול כך בטוח ביכולות שלי, אבל במציאות הדברים הסתדרו אחרת ועם העובדות בשטח אפילו אני לא יכול להתווכח. כאשר הגענו מול הנקודה שאני שיערתי שממנה היינו מעפילים לכס המלכות, הספקות נכנסו לי ללב והתחלתי לשאול את עצמי שאלות לגבי המיקום המדויק והאם הסלע שראיתי הוא בכלל כס המלכות? הגדה של הואדי הייתה גבוהה מאוד וכס המלכות קטן מאוד ולא דמה בכלל למה שאני זוכר.

אך מכיוון שהייתי באמוק ומוטרף לגמרי לא הייתי מסוגל לשמוע ולהקשיב לכלום אלא לעצמי בלבד. כאשר תמר הבחינה בספקות שלי, היא נגשה אל המטיילים מעבר לגדר ושאלה האם הם מכירים את המקום המכונה כס המלכות? צחקתי ואמרתי לה שאין "כס מלכות" כמקום במפה, ואני חושב שאני בכלל נתתי לו את השם שלו. עד שאחרים תקנו אותי והבהירו לי שהשם הזה ניתן שנים רבות לפני, אולי על ידי מטיילים שחשו את אותה הרגשה מלכותית כשישבו במרומי הסלע. בכל מקרה, לא ידוע מי באמת נתן לו את שמו.

כך התנפצה לה אשליה שהייתה לי, וזאת לא היחידה.. נועה ותמר אומרות לי: "הנה כס המלכות מעלינו!" ואני: "לא, זה לא כס המלכות שאני זוכר! אני אתקדם קצת בעיקול של הואדי לכיוון יבניאל וכס המלכות יחשף לפני!" לא הייתה בי את יכולת לקבל את מה ששתי הבנות אמרו והתחלתי ללכת במעלה הואדי בציפיה שהנה יתגלה לפני כס המלכות האמיתי, זה שהעלתי עליו את כול נכדי מלבד תום.

הבנות, בחוכמת נשים אופינית הבינו שסבא שלהם לא על הפסים ונועה נצמדה אלי כדי לשמור עלי. תום ותמר החלו להעפיל לכס המלכות האמיתי ואני עם נועה מאחורי שומרת עלי כבבת עינה שלא אפול ואפגע על צלע הואדי התלולה עם סבך הצמחים והקוצים.

ואכן, כאשר עברתי עיקול.. ועוד עיקול.. נכנס לי הספק אולי הבנות צודקות וכס המלכות היא הנקודה שהן זכרו. הסתובבתי חזרה וחזרתי כלעומת שבאתי, בהבדל אחד שכוחי הלך ואזל.. איך זה יכול להיות שאני, שהולך עשרת אלפים צעדים ביום, נחלש והולך ונזקק לידה של הנכדה שלי. התחלתי להבין את מגבלות הכוח שלי אך עדיין לא נשברתי מפני שהייתי לוחם בשייטת ומעולם לא נשברתי, ואני הרי צריך לסייע לתומי שבטח קשה לו לעלות לכס המלכות..

וכך ממכשול למכשול, יותר ויותר אני נסמך על ידי נעה, וזה כול כך נעים לחוות את חווית היחסים היפים. אם יש מי שאני שמח להסמך עליו אז זאת נעה נכדתי הבכורה שמזכירה לי איך אני מזעיק את רעיה שתבוא ותחלץ אותי כאשר אני נתקע באחת מההרפתקאות שלי, ואני יודע בבטחה שיש מי שתמיד תמיד תבוא ותחלץ אותי.

וכך תומי ותמר כבר מזמן על כס המלכות, ותומי שוכב עליו ומקיף אותו מכול צד, ואני משתרך מאחור ונלחם בכוחותי האחרונים לטפס ולהעפיל לכס המלכות. כעשרים מטר מתחת לכס התישבתי ואמרתי לנעה שתש כוחי. במקום הזה השקתה אותי נעה מים ותמכה בי בירידה התלולה למטה.

בהעפלה הזאת לא כבשתי את כס הלכות והבנתי את מגבלות הכוח שלי.

אנחנו תקועים על הר!

נועה:

בהתחלה רציתי לתת לך את התחושה של המסוגלות, לא רציתי שתרגיש כאילו אני עוזרת לך, כי ידעתי שתגיד לי שאתה לא צריך את העזרה ושאתה "בסדר גמור נושקה!" (מה שבאמת אמרת...). אז הלכתי מאוד קרוב אליך ותפסתי אותך ביד או במותן רק כשהחלקת פה ושם. ואז התעייפת יותר ויותר, ואני אמרתי לאמא שאני נשארת איתך ושהיא תמשיך ותעלה את תום עד לפסגה. ושלא תשכח לצלם בדרך!

אנחנו נשארנו לנו יחד, אתה מוביל ואני מאחוריך, עולים את ההר הזה יד ביד. בעצם אני החזקתי אותך מהאמה בצד אחד ובמותן מהצד השני. משום מה כשהתחלנו העליה נראתה לי סבירה אבל ככל שהתקדמנו הבנתי כמה שזה הולך להיות קשה. שאלתי אותך/ התחננתי אליך לא פעם ולא פעמיים אם אתה רוצה לעצור, שאנחנו לא חייבים להגיע למעלה. ואתה? "נושקה, אני עולה עד למעלה! עליתי את ההר הזה כל כך הרבה פעמים עם ילד על הכתפיים שאין סיכוי שאני עוצר עכשיו!". ובין החלקה לנפילה, של שנינו יחד כמובן, אמרתי לעצמי שנעשה את זה יחד, אבל עם עצירות. אז כל פעם הסכמנו על נקודה שכשאנחנו מגיעים אליה אנחנו עוצרים, איזשהו סלע שנראה נוח לשבת או להישען עליו. ואנחנו עולים, אני מחזיקה בך/ דוחפת אותך/ מחליקה איתך, ומי שהיה רואה אותנו מהצד היה אומר ששנינו צריכים אשפוז כי השתגענו לגמרי.

אבל אני יודעת שאתה נחוש, וכשאתה נחוש שום דבר לא יזיז אותך, ואני יודעת כמה חשוב לך, ורואה שאתה עוד איתי ומדבר לעניין אז אנחנו ממשיכים. ולשנינו חם, ושנינו מזיעים, חבולים וקצת מדממים אבל אני חייבת להגיד לך שזו היתה אחת החוויות הכי מיוחדות שהיו לי בחיים בכלל ואתך בפרט. נתת לי את הזכות ללוות אותך בדיוק כמו שאתה ליווית אותי לפני 20 שנה, אולי קצת פחות. לתמוך בך (פיזית ומוראלית), להיות שם בשבילך ואיתך. ובדרך דיברנו, והצטלמנו (לדעתי מהתמונות היחידות שיש לנו יחד רק אתה ואני), ופשוט היינו יחד. ולא הבנתי כמה שהתגעגעתי אליך עד שלא עלינו יחד את המסע הזה. וכמה שזה מיוחד ולא מובן מאליו.

את הסוף אתה יודע, הגענו עד כמעט לקצה, לעלייה שהיתה כל כך תלולה ומלאה באבנים שאמרתי לך שאני לא חושבת שאוכל לעזור לך לעלות אותה, כי שנינו היינו מותשים. וגם אם היינו מצליחים לעלות, הירידה הפחידה אותי הרבה יותר. אז ישבנו לנו למרגלות הסלע הענק, ראינו את תום ואמא כובשים אותו,

לראות את תומי ואמא עוקפים אותנו, תום מדלג את העליה והירידה בקלילות שגרמה לי לקנא (כי בחיים לא הייתי כמוהו, לא כילדה ולא כבוגרת), ואותו עולה למעלה, יושב על הסלע ומחייך את החיוך המדהים שלו. צילמנו תמונות ווידאו, השקפנו על כל הנוף המשגע והסדרנו נשימה. הרי עכשיו צריך לרדת את כל הדרך. ואתה בנונשלנטיות שלך אומר לי "נושקה, הרבה יותר פשוט לרדת! אם צריך נחליק על הישבן כל הדרך למטה".

לאט ובזהירות התחלנו את המסע, שהיה יותר קצר וקצת יותר פשוט. גם פה, אתה מוביל, אני אחריך מחזיקה אותך באמה ובמותן, ומנסה לכוון שאם אנחנו מחליקים- שנחליק אחורה על הטוסיק ולא קדימה על הפנים. בדרך עצרנו להסדיר נשימה, לבדוק סוכר שבאופן מפתיע היה טוב למרות שהרגשת שאתה בהיפו, וסתם להתקשקש ולצלם (ההיפו הגיע בדרך הביתה אבל זה פחות משמעותי לסיפור העליה והירידה).

הגענו לאוטו עייפים, חבולים, משופשפים, קצת מרוצים וקצת מאוכזבים- אתה היית פחות מרוצה כי בפעם הראשונה לא הגעת עד לפסגה, אבל מבחינתי הדרך היא המשמעותית ולא ההגעה למעלה, והדרך היתה מיוחדת, נפלאה ומדהימה עבורי.

היתה לי הזכות והעונג ללוות אותך ולהיות שם אתך ובשבילך, פיזית, מוראלית ובכלל, כמו שכל השנים האלו אתה היית שם בשבילי. כך הצלחנו, אבל החוויה היתה גדולה ומיוחדת.

נועה ואני בסיום המסע

"אני יודע הכל..."

סרטון בו שמוליק מסכם את חווית הטיפוס האחרון לכס המלכות