המסע לכס המלכות - פרק שישי

לפחות יש לך ביצים קשות

תמר:

הגענו סוף סוף אל רוחה ונבות בשעה 11.30. אני כבר מבינה שהזמן מתעתע בנו היום ויש לו סדר משלו. לוקחת בחשבון את ההתחממות שאין לעכבה עוד בעמק הירדן. שעת צהרים, רעב, חום, עליה לכס… וביקור אצל נבות צריך להיות ואין להאיץ. יש זמן לכל דבר.

אבא העביר מסר לרוחה לטיפול בעצמה בסוכרת, דרך מעקב המכשיר שהוא חווה כעת. למנוע ממנה את נפילות הסוכר המעיקות שנבות מתריע עליהן ואינו יודע איך לעזור. נבות הכין לאבא את "הקפה הכי טוב שאפשר להכין". לכבודו פתח קופסת נס קפה עלית, למרות שהיה על המדף טסטר צ'ויס ואבא התענג כאילו לא שתה קפה טוב מימיו.

התעורר דיון איך להגיע לכס. נבות אירגן טרנזיט. אנחנו מצוידים בפורסטר ארבע על ארבע. נבות מתלבט, רוחה בטוחה. כל הדיון הזה הוא כשלעצמו מיקרוקוסמוס של יחסים בינו לבינה. אבל נבות גבר והיציאה איתו החוצה בשעה כזאת לא נראתה לי הגיונית. החלטתי לצאת לבד ואבא מחזק אותי בהחלטה.

הצלחנו לצאת לבסוף אחרי 12.00, הרעב מתעורר. האוטו לוקח אל גשר בית זרע שעל הירדן, בדרך לואדי פיג'אס. ושם גם נעצרנו בטבעיות על גדת הירדן לצהרים. מכניסה את היד לתיק ומגלה את זוג המפתחות השני שנשאר בתיק. ובאותו רגע יואב מתקשר לשאול אם לקחתי אותם.. כי זקוק למפתח דלק. אוקי. זה מה יש. פותחת צידנית, הבשר הטעים שנשאר מהסדר אצלי. קר ומתאים לסנדביץ' אבל אויה, הביצים הקשות נשארו במקרר. יואב מתקשר שוב, במקרה לקחת את הבשר? כי תכננתי עליו את ארוחת הצהרים.. נו אמרתי לו, לפחות יש לך ביצים קשות. וכך בנעימים אוכלים ושובעים, נחים ומתחילים להתגלגל לכיוון כס המלכות.

פטריות בגשם

שמוליק:

אנחנו יוצאים בכיוון בית זרע ותמונה אחת עומדת לנגד עיני ומספרת סיפור שלם.

ממול בתמונה, הבית הלבן שהוא גבולה הדרומי של דגניה, לפניו הצינור הירוק ועל דרך החיזרה המלאה שלוליות מהגשם, הולך שניאור עם המגפיים ועם הארגז שאליו ימסוק את הזיתים. בשמאלו הוא מחזיק מעיל גשם שיגן עליו כשהגשם ירד, מפני שלא איש כשניאור יסוג ממסיק הזיתים ביום גשום.

מצד ימין זאת החלקה של רודוס ב' המספקת ירק רענן לרפת אותה ניהל שניאור שנים רבות כול כך, ומשמאל שורת חלמיות ירוקות כפי שהן בחורף, ועכשיו זה הזמן לקטוף ולאכול את פריים הרענן והכול כך טעים. מעבר לחלמיות, נטוע מטע הזיתים בדרך לבית העלמין, שהוחלף עם השנים למטע של תמרים מזן "ברהי" שהוא לטעמי התמר הטעים ביותר שיש.

גורלו של ענף הזיתים נחרץ על ידי אנשי הכלכלה של דגניה, כפי שסיפר לי אילן אורטל גיסי שהיה מרכז משק בדגניה, כאשר נתנו למומחים לבדוק את הרווחיות של הזיתים ומצאו שאינו ריווחי מספיק כדי להמשיך. בכאב לב חוסל ענף הזיתים והשאיר את החברים שעבדו בו (אייזיק פייגין, עמרם האפט, יורם רם ושמעון הפועל) מתוסכלים ומאוכזבים, כמו שגם קרה עם חיסול הכרם בעבודיה וחיסול בריכות הדגים. ביחד עם הבריכות נעלמו גם הסוללות שעל גדותיהן צמחו החלמיות ודגנים נמוכים וביניהם צצו הפטריות בחורף, כמו שגם בעשביה שצמחה בתוך מטעי הזיתים.

בחורף היינו יוצאים עם ילדינו ללקט פטריות, נעולים במגפיים, ומצוידים בדלי קטן או שקית, חדורים רוח של תחרות מי יהיה הראשון למצוא פטריה. האושר של מציאת הפטריה הראשונה בבוקר הטלול, לא ישכח ממני לעולם. לקראת צהרים היינו חוזרים הביתה עמוסים בפטריות לרוב, ובערב היתה רעיה מבשלת את הפטריות עם עגבניה, תפוחי אדמה וביצה. באשר לטעמו של התבשיל חלוקות הדעות, היו שאכלו והיו שאמרו שזה מגעיל, מה שלא הרפה את ידינו בטיול הבא. איך מירב אומרת: נו שויין...

שניאור מוסק זיתים

עפיפוניאדה

אנחנו עוברים כאמור ליד רודוס ב', שדה שהיו נערכות בו אולימפיאדות של הפרחת עפיפונים, ומירב נזכרת וכותבת:

מירב

עפיפונים היו עסק גדול בדגניה. עמק הירדן, מקום לוהט וקשה ללא מזגן רוב השנה, היה הופך לגן עדן אוירודינמי כל יום בין ארבע לשש אחר הצהריים. רוח נעימה ומשובבת לב היתה פולשת לרחבי הקיבוץ, מנשבת בשדות, לוחשת הבטחות, ומעלה פעימות לב לכל חובבי העפיפונים גלור. אותה הרוח, ושדה הרודוס בין דגניה לבית זרע, היה התשתית לאירוע העפיפוניאדה השנתי - שכשמו כן הוא, אולימפיאדה לעפיפונים קיבוצניקים ובעליהם.

משפחת בן הגיא, משפחה שורשית מפוארת, היתה ידועה בהרבה דברים - מנהיגות, חריצות, לקיחת אחריות. בני המשפחה הפכו מזכירים, לקחו תפקידי מפתח, וגידלו משפחות נרחבות. אך משפחה זאת, עם כל מעלותיה, התמקדה בעומק. בני המשפחה עיבדו אדמה, טיפחו צמחים וטבע, גידלו פרות, סוסים וכלבים. רגליהם נטועות עמוק וראשם בקרקע. אויר לא היה אצלנו בלקסיקון, תעופה לא ידועה ולא מדוברת, ובניית עפיפונים, ספציפית, הייתה זרה ומוזרה לנו.

אלא מה, רוח הפתאים קראה גם לנו, ילדי השורש ומלח הארץ, להעיף, להרים ראש למעלה, לאוץ באויר החופשי, ולטוס גבוה גבוה - עד קצה הנקודה בשמיים ועד קצה החוט. להחזיק חזק חזק שהציפור לא תפרח לה, ולהרגיש איך העפיפון עולה ויורד, דואה ונוסק, משייט בשחקים עם קשר דקיק אך חזק אלינו למטה. אז היינו בונים, או מנסים לבנות. אם היו לנו יואב או רוג׳ר איתנו, ידי הזהב והחוש המכני היו אולי מביאים אותנו רחוק. אבל לבנות עפיפון טוב זה לא פשוט. אתה צריך מקלות, ודבק, וחוטים ונייר ציבעוני, והרבה הרבה תפילות. במיוחד חשוב לבנות טרפז סימטרי, מחוסר משקל, עם זנב הולם לאזן את הקונסטרוקציה. בשביל לבנות עפיפון טוב צריך חוש להנדסה ותכנון, וזה, ללא ספק, לא היה לנו.

בתמונה יורם רם מעביר קוים ברודוס ב' שהיה זירת העפיפוניאדה.

ימים לפני האירוע הגדול היינו יושבים על הדשא הגדול מתחת לבית, ומתכננים. שעות של יזע ודמעות, ציפורניים אכולות, עצבים ומתח בילינו בבניה מרוכזת. עפיפונים רבים יצאו מתחת לידינו - גדולים, קטנים, צבעוניים וגם לא - אך אף לא אחד מהם התרומם מעל הקרקע ועף. היינו מגיעים לשדה הרודוס, אתר התחרות, ומציגים את המבנה בעיניים בורקות ולב מלא תקווה. מסתדרים בזוגות - אחד להחזיק ואחד להעיף, מחכים לרוח טובה, ורצים... ורצים ורצים ורצים ורצים ורצים. על כל השדה. הא, הוריקן היה יכול לנשוב ועדיין לא היה עפיפון בן הגיאי שהראה סימני טיפוס. הם היו מתחבטים להם על האדמה, נגררים בעגמימות אחרינו, מנדנדים בזנב ונאנקים ביאוש. ולאחר מספר ריצות נמרצות וקצת משיכות עזות בחוט, הם היו מתפרקים להם באנחה. מצד ימין, משפחת עמיבר מעיפה בגאון את היצירה שלה, ומצד שמאל, משפחת עמיאל צוחקת בחדווה לשמיים. ואנחנו - אנחנו נשארנו לנו עם מבנה פרוע וחסר תקנה. תאמרו - העיקר ההנאה, לא התוצאה. ואני אומרת - שטויות במיץ עגבניות, בלי תוצאה יש רק הזעה.

אז הפסקנו לבנות.

אבל, כן הוצאנו טייס משפחתי, וזה לדעתי כבר יותר מפיצוי נאות.

אי הנרקיסים

ממשיכים ונוסעים לכיוון כיכר הירדן ליד גשר בית זרע לארוחת צהרים, וכשהירדן מפכה למרגלותינו, אני נזכר ב"גבעת הכלניות", אותו המתלול היורד אל הירדן שבין דגניה לבית זרע.

פרגים ושאר פרחים בדרך החיזרה אל ככר הירדן

גאון הירדן וגשר בית זרע

באביב היתה כל הגבעה מתכסה בצבע אדום של אלפי כלניות, ואנחנו כילדי טבע, חיינו בינות לפרחים האדומים, לנרקיסים הלבנים שב"אי הנרקיסים", האי הקטן שבתוך הירדן המתפתל, הרקפות הורודות ושאר הפרחים. אבל לפני היות חוק הגנת הצומח היינו קוטפים מהן זרים להביא לאמא, וכך היה לנו חלק בהכחדתם של אותם פרחים. לימים נחרש שטח "הגבעה" ונבנו עליו בורות תחמיץ להזנת הפרות ברפת. לאחר שגם צורת הזנה זאת חלפה מן העולם, חזרה הגבעה להיות שוב אדמת בור, רק שהכלניות כבר לא פורחות עליה. אותו סוף עצוב היה גם לנרקיסים מ"אי הנרקיסים" ולרקפות שעל מדרוני ואדי פיג'אס שהפכו לשדות מרעה לבקר.