המסע לכס המלכות - פרק רביעי

גן בשמת

תמר:

נפרדנו לזמן קצר, אבא הלך לתעד במצלמתו ותומי, נעה ואני פונים אל המתפרה והמכבסה ו"גן בשמת".

רעיה:

שנים אחרי פטירתה של בשמת, חיינו שמוליק ואני בשני עולמות. תיפקדנו כרגיל, יצאנו לעבודה, לחיי חברה, אפילו צחוקים פה ושם, אבל היינו כבויים מבפנים. בנינו סביבנו, וכל אחד סביב עצמו, חומה בלתי עבירה שלאף אחד לא היה בה דריסת רגל. אפילו ילדינו לא יכלו לחדור אותה. היינו כמו אותו ענק מסיפורו של אוסקר וויילד, שבנה חומה בצורה סביב ביתו וגנו, סביב עצמו, מנתק את עצמו מהעולם. ובגננו היה החורף תמידי.

עד שנולדה נועהל'ה, נכדתינו הבכורה, שכמו אותו עולל מהסיפור, שעמד ליד העץ ולא יכול היה לטפס עליו ללא ידיו המושטות של הענק, כך התינוקת הקטנה הזאת, עם חיוכה הכובש, מגע עורה החלק, ריחה התינוקי, הושיטה את ידיה וכמו החזיקה בפטיש כבד, התחילה לנתץ את אבני החומה, אבן אחר אבן, עד שנפער שער גדול לשאר הילדים. ואלה אכן הגיעו נכד אחר נכד, הביאו איתם את האביב, את השמחה והצחוק וגילו לנו את שביל האבנים הצהובות המובילות בחזרה אל החיים.

עם החיים עלה גם הרעיון להנציח את בשמת בבנית גן משחקים לילדים, שהצחוק והשמחה ישמעו בו תמיד. ומן הכוח אל הפועל, היו אבנר אייזיק ומיכל הרוח החיה, המוציאים ומביאים, יוצרים קשרים ודוחפים, עד שהוקם הגן ליד חדר האוכל, במרכז חיי הקהילה. אלפי מילים לא יספיקו לבטא את רגשי התודה שאני חשה לאבנר ולילדי, ואני חשה שמחה גדולה שזיכרון ביתי, הילדונת הקטנה, הוא בשמחת ילדים וצהלתם.

תומי משתעשע על הקרוסלה.

מפגשים

תמר:

בזמן שאבא צילם הספקנו לפגוש אנשי דגניה מימינו אנו. רוני ברק, רוחה שרת דודתנו, אורית קלי ועוד. החזרה למבנים הישנים, שממשיכים לממש ייעוד (כמו מכבסה או מתפרה), אבל בפועל מכבסים ותופרים לקהל חיצוני בתשלום, היתה מטלטלת. מעל למתפרה גילינו מרחב מדהים שנבנה עבור אוטיסטים, מועדון יום. מדהים מה קרה למבנים של פעם ושינוי היעוד בהחלט מרגש.

בשנות העשרים של חייו אבא איפסן את המצלמה שלו מתוך בחירה במקצוע הגד"ש כדרך חיים. לא מוכן לתעד בני אדם אבל ממשיך להימשך אליהם. ופתאום אנשים ניגשים ומבקשים שיצלם אותם. חזרה בגלגל הזמן.

אחר כך סיפר לנו אבא שכל אדם שפגש ביקש ממנו להצטלם. בניגוד לכל תחזיותי הוא נכנס אל המכבסה ותיעד בפנים את רני שרת (בן דודי שממעט בתקשורת, לשון המעטה), הכובס. מי היה מאמין שהוא יתמסר, מרצון?!

רוחה שרת ותמר

שמוליק:

לאחר שיצאתי מחדר האוכל והמטבח שמתי את פני אל הבית של רוחה ונבות. המדרכה המובילה רחבה ושוקקת חיים. לפני "גן בשמת" עומדת חבורת נערים ונערות, ואני, האצבע מדגדגת לי על לחצן המצלמה, ואני מצלם ומצלם. ציינתי לעצמי ושמחתי שיש בדגניה חברה תוססת ומלאת חיים של צעירים וצעירות. שימו לב לצילומי ה"סלפי" בחבורת הצעירים. ואני חושב לעצמי עד כמה השתנו הדברים היום, עם התרבות החדשה של הצעירים, שמצלמים כל הזמן את עצמם ולא את העולם הסובב אותם.

חבורת צעירים ליד "גן בשמת".

רוני ברק ליד עגלות הכביסה

אני שואל את רוני (רם) ברק היכן רני שרת שעובד כיום במכבסה, ורוני עונה שהוא מקפל כביסה בחדר הסמוך. היא לא מאמינה שהוא יסכים להצטלם מפני שהוא מתבייש ואני אומר שאנסה. נכנסתי לאולם בו קפל רני בגדים ובקשתי ממנו רשות לצלם אותו. לשמחתי הוא הסכים ואמר לי שאין עבודה שמביישת את מי שעובד בה, וכמה שהוא צדק. רני היה שותף שלי באירוע נוסף שהבן הגיאים ובני השבט הענקי הזה, חברו ביחד להפיק את המפגש המשפחתי באום ג'וני.

רני שרת בעמדת קיפול הכביסה.

בירדן ליד בית זרע, מדגים רני לילדודס איך ל"הריץ" אבן על פני המים.

בית ילדותנו

תמר:

החוויה של סיור בדגניה בין הנופים והאנשים היתה מטלטלת עבורנו. ואבא החל למלמל.. "איפה רעיה??? איך יכול להיות שהיא לא איתי כאן"? באמת שנהנינו מאוד והרגשנו מצוין זה עם זו אבל היעדר הנוכחות של אמא בצידו, היכתה בו חזק ועבורי היתה עדות נוספת לקשר הבלתי יאמן שבין השניים. הוא לא תלוי בה אלא כל כך רוצה שתהיה לידו, כדי לחלוק כמו שחלקה כל חייה את חוויות היומיום, זוכרת עבורו, מסייעת בתקשורת.

ואז התפצלנו, אני עם האוטו להחנות ליד הבית של רוחה ונבות, אבא נעה ותומי הולכים בדרך הזיתים שאותה היינו הולכים יום יום, אל חדר האוכל וחזור במשך 18 שנה (אני) ובמשך 48 שנים (אבא).. קבענו להיפגש בבית של אחותו רוחה.

בדרך לחניה, עברתי בחניה שמול הבית שלנו, בית הילדות שלי. אותו בית שכשההורים עזבו, לא ידעתי אם אי פעם ארגיש בית אחר, באמת. חולפת על פני החניה אל השביל שמול הבית עצמו. בילדותי השער היה חסום כמעט בדרך קבע, כיוון שהבתים היו עמוסי ילדים ופחדו מפגיעה. הפעם השער היה פתוח לרווחה, ממש מבקש שאעבור בו. לצידי השביל אותו משטח דשא גדול עליו היינו משחקים מבוקר עד ליל. מתגלגלים, מצחצחים נעליים בשישי, עומדים ראש ומתעמלים, שרים על שמיכה שקראנו לה וופלה, מסתכלים בכוכבים כמו גוש של אנשים שמורכב מאמא אבא וילדים פרושים זה בצד זה.