המסע עם אבא לכס המלכות

פרק שני ובו נספר על חוויותנו בדרך לכס

סיפור המסע לכס המלכות שתחילתו הייתה ב"תמונות והגיגים", עבר למדור "בשביל הזיכרונות" והוא מיני רשומון של רשמיה של תמר ורשמיו של שמוליק מטיול זה, עם נגיעות של מירב ובהמשך גם של נועהל'ה.

ההעפלה לכס המלכות בעזרת הכוח של שמוליק והכוח שתמר מדברת עליו משולבים זה בזה.

תמר מספרת:

המסע הזה היה מונחה מלמעלה. כמו הרבה מקרים לפנים, יודעת שמופעלת על ידי כוח שמניע מאחור, בלי לשאול למה פשוט פועלת, מבצעת, מוציאה אל הפועל.

כך, זמן רב לפני היום הנקוב מבינה שעלי לקחת את תומי לואדי פיג'אס, לכס המלכות עם סבא שמוליק. הודעה מלמעלה שהגיעה בחלום ובמחשבה חופשית.

ובמקביל ובנוסף אלי היה זה גם החזון של סבא לעלות לשם, כמו שעלה לשם בילדותו, כמו שעלה לשם איתנו הילדים כל אחד על הכתפיים בתורו, וכמו שעלה לשם עם הנכדים שלו מגדולה עד צעיר. ההבנה שהתקבלה היא שעלינו לעלות עם תומי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.

שפעת פרחים לפני שיהיה מאוחר מידי.

עוד קודם לביקור הייתה כוונה להגיע לשם יחד עם משפחת בן הגיא המורחבת, במפגש למען תיעוד החמולה. כאשר העליתי אפשרות שנטייל לשם כולנו, אבא התלהב מאוד והחלטנו להמשיך מאום ג'וני, דרך הצינור הירוק ושארית האקוודוקט המיתולוגי, אל הסכר על הירדן בשיפולי בית זרע שהוא בדרך לואדי פיג'אס.

במהלך יום הכינוס המשפחתי הזה, הבנו כולנו שלא יסתייע להגיע לשם, מפאת לוגיסטיקה ועייפות ומורכבות. בדיעבד, מזל גדול היה לנו שהמסע נחסך מהפורום הרחב של המשפחה, על מנת שנעבור את החוויה באופן אינטימי ומוגן יותר.

בחול המועד פסח 2018 אני מבינה שאם לא נצא לכבוש את ההר עכשיו, הפריחה תסתיים ושוב עלולה להיות דחיה לשנה הבאה.

צולם במפגש המשפחתי שהתחיל באום ג'וני ונמשך אל מצפה מוסה. צולם על ידי נועה בן הגיא ובעלה רני.

ביום שני בשבוע, אני קובעת עם נעה, תומי וסבא שמוליק לנסוע לכס המלכות.

מפאת פקקים שדיווח לי יום קודם איתי, (3 שעות מקידרון למעיין ברוך), יוצאת עם תומי מוקדם ממש, אוספים בדרך את סבא שמוליק מהתחנה המרכזית גדרה (אחרי ששתה את כוס הקפה הנהדרת שלו, ברולדין) ואת נעה מאור יהודה

שמוליק:

החלום שלי התחיל להתגשם ביום שני, כאשר עליתי על אוטובוס שלוש מאות ואחד שלוקח אותי לקידרון, בשעה שש וחצי בבוקר, לאחר שרעיה הורידה אותי בתחנה בדרכה לעבודה בגן הילדים בניצנים. בשבע וחצי ירדתי בתחנה המרכזית של גדרה. הימים ימי הפסח ומאחר שבקפה "תושיה" של שלמה, שהוא ידיד נפש שלי, היה סגור מחמת הפסח,

נכנסתי ל"רולדין" והזמנתי קפה בכוס חד פעמית שהוא הקפה שאני בדרך כלל שותה במקומות כאלה. שקעתי באנדרואיד שלי והקשבתי בחצי אוזן לפרלמנטים מסביב. כאשר הוצאתי את המכשיר החדש שרעיה קנתה לי לניטור סכרת, שאלו בשולחן הסמוך מה אני עושה? מכיוון שאנחנו חולי הסוכרת אנחנו מעין אגודה חשאית, ואני מאמין שהיא האגודה הגדולה בישראל, הראיתי להם גם את האפליקציה למדידת הצעדים שלי, וסיפרתי שאני הולך יום יום עשרת אלפים צעדים (כשבעה קילומטרים). גאווה גדולה חשתי שלימדתי מי שהוא איך צריך לטפל בסוכרת לפי מה שאני יודע.

תמר:

מגיעים לדגניה בשעה 10.30. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים לדגניה, לאזכרה השנתית ולשאר הביקורים, לוקח אותנו האוטו דרך הירידות של פוריה או דרך התענכים ומורדות הגלבוע הגובלות בעמק בית שאן. בירידות לעמק הלב מתחיל להתרגש על הכביש הישר שחוצה את העמק ועובר ליד אותם קיבוצים שעם הילדים שלהם למדנו בשנות החינוך היסודי והעל יסודי.

שמוליק:

הגענו לדגניה מדרום, בדרך הפנימית בין בית זרע לדגניה. לאחר שעברת בין מטע האבוקדו מימין ובין רודוס ב' שהיום הוא חרוש ומצפה לגידולים החדשים שיזרעו בו בבוא העת, ולאחר שנתקלת בשער האוטומטי שסגור כרגיל לכניסת מבקרים אלא אם יש לך קשר עם אחד מתושבי המקום שפותח לך באדיבות את השער לדגניה, ולאחר שנכנסנו לדגניה, הראינו לתומי את האורווה של ראובן ציון, את שטח הלולים הישנים שגולחו, והתמרים שנעקרו ופינו מקום לבנית ההרחבה עבור משפחות של בני משק שחזרו לדגניה וגרים כרגע במגורים זמניים, והם גם העתיד של דגניה שהצטמצמה מאוד בשנים האחרונות וזקוקה לעירוי דם חדש. ואכן ההרחבה הקודמת וההרחבה הזאת גורמות לדעתי, לאווירה האופטימית שאני חש בדגניה של היום.

תמר:

הזיכרונות שלנו, של אבא ושלי, צפים ועולים - נסיעות על אופניים לקיבוצים השכנים למסיבות וחברים, הנוף המשתנה לפי עונות השנה: רודוס, תירסים, אבטיחים.. כל גידול עם הנשמה שלו, עם הצרכים שלו לצינורות השקיה מסוג מסוים, לכיסוי או קטיף. אותם שדות אליהם היינו נאספים לחיפוש פטריות, לקטיף תירסים, להכרות עם פרחים וכל זאת בניצוחה של אמא חדורת רצון, מחוברת בטבור לטבע ולאדמה, שמוציאה אותנו כל שבת עם סל שבו קציצות שאספנו מחדר האוכל, ביצה קשה, עגבניה ולחם שחתכנו במכונה שבחדר האוכל.

לפעמים הייתי אומרת לעצמי, נו די עם הטיולים, כמה אפשר?.. אבל כבר אז ידענו להעריך את האיכות שקיבלנו ממנה בהסברים, בשיחות, באתגר של ההליכה והניצחון העצמי על הרצון להשאר בבית ולשקוע אל כורסא ומנוחה. שבת הגיעה, בואו נצא… אבא נתן אל חלקו בתורנויות של שבת ואילו אמא בטיולים קטנים כגדולים, כדרך חיים משפחתית, כמו חוט שני שטווה את כולנו (ועל כך בפוסט הבא).

אנחנו חולפים על פני אותם שדות שבהם חגגו בקיבוץ את חג העומר בקציר של פאת השדה, בעפיפוניאדות שבהן לא כל כך הצלחנו, אבל החוויה היתה גדולה ומיוחדת. התחושה של בית לא בית עדיין מקננת. זה בית הילדות, אלה שדות הילדות, אבל אנחנו במקום אחר.

כנגד כל פקקי החג, אנחנו מקדימים מאוד! היות וקבענו עם נבות שרת להיפגש איתו ב- 11 מצאנו את עצמנו מתגלגלים לרפת בדגניה ב'. כדי להעביר את הזמן חשבנו להראות לתומי את מכון החליבה שהוא אבן דרך בחיינו הפרטיים והמשפחתיים. בשבתות היינו משכימי קום עם אבא, אמא ממילא ישנה שנת ישרים ואבא שמר שלא נפריע לה את מנוחת היופי. נועלות מגפיים שחורות ומצטרפות אל העבודה של ניקוי העטינים, ביסוס במדמנת הפרות, איסוף הפרות אל המכלאות, הצמדת כוסות היניקה אל עטיני הפרות.. וכמובן שעות החליבה במסגרת עבודתנו כנערים בקיבוץ...

הסבא מסביר לנכד והנכד מכבד את הסבא ומקשיב בתשומת לב

והיה עוד משהו..

אנחנו גדלנו לאבא עובד אדמה. קם מוקדם בבוקר אל השדות, לדבר עם הצמחים, לזרוע, להשקות, לעשב, לקטוף, להיות חרד בגלל הרוח והקור והשמש הקופחת.

דווקא דרך סידור העבודה הפשטני של הקיבוץ שכלל את כל החברים שיכלו לחלוב בשבת, זכינו להיכנס אל עולם החיות וקודם כל אל הפרות העצומות (כך זה נראה לי באותם ימים, בעיניים של ילדה קטנה). משום מה זכור לי שאני בדרך כלל הייתי נשארת בחדר החליבה ואילו מיי ומיכל היו הולכות להביא את הבהמות במסלול אל החליבה. כנראה הפחד שלי מחיות גדולות שנפתר רק לאחר שהבאתם לבית את סם, כלב הזאב האימתני.

עולם החי שבו צריך להוביל את הפרות, לשטוף אותן, לחבר אליהן את אביזרי היניקה, להאכיל אותן וכן הלאה חשף אותנו אל הענף בקיבוץ שכאשר בגרנו, גם אנחנו השתתפנו בהפעלתו. ובבגרות נוספו לזה ארוחות השחיתות בלילות (צ'יפס באמצע הלילה?!?), החברותא וכן גם העבודה הלא פשוטה.

ובעצם בסך הכל הצטרפנו אל אבא שרצה לשחרר את אמא למנוחת יום השבת. המון יופי יש בחגיגה שהצלחנו להפיק מהסיפור, בידיעה שכולם מרוויחים... אבא ממילא קם, אמא צריכה לנוח (בכל זאת חמישה ילדים) וילדים שמגלים עולם ומלואו. בערימות החציר תמיד אמרו לנו שמתחבאים בוטנים. כנראה מסיפורי עבר שבאמת היו שם. לא מצאנו הרבה בוטנים אבל החיפוש בתוך החציר הפך בהחלט להיות העיקר.

מרכז המזון בדגניה שהיום יש כמותו בכל רפת גדולה.

מירב

זיכרונותיה של תמר ריעננו גם את זיכרונה של מירב, וכך היא כותבת לשמוליק:

אני זוכרת בבהירות את השבתות ברפת. היינו באות איתך על הבוקר, בארבע אולי חמש, מוקדם מאוד (אבנר, אני לא זוכרת אם היית בא איתנו כתינוק). אמא עדיין ישנה, אבל אנחנו אהבנו להתחיל את היום ברפת. היינו הולכות יחפות כי לא היה טעם לסנדלים עם כל הזבל והמים. וכשהיה קצת קר באנו עם מגפי גומי ובצבצנו בבוץ. היינו עוזרות להכניס את הפרות למכון בצעקות רמות יאללה! יאללה! זוזי! ומוציאות חלב חם וריחני מהעטינים בלחיצה, ושמות את הגביעים על הפטמות הארוכות של הפרות לחליבה.

אבל בעיקר היינו משחקות. הרפת הייתה אתר שעשועים בלתי נגמר. מוקדם בבוקר, בקרירות של יום שבת שרק מתחיל, היינו מטפסות בסולם העץ למעלה, לאסם, וקופצות בחדווה על החיטה והמוץ (האם חיטה? או זרעים שונים), ונזהרות לא ליפול לתוך המשפך הגדול שיקח אותנו ישירות לאוכל של הפרות למטה. ומסתכלות בהשתאות וקצת בחשש על מיכלי החלב הענקיים עם סולמות המתכת שמחוברים אליהם עד למעלה, ומדסקסות האם גבינה או חמאה שם בתוך המיכלים, ומה פה יותר או פחות מסריח, ובודקות האם נולדו עגלות או עגלים בלילה - מבחר העיסוקים היה בלתי נדלה. אני לא חושבת שלרגע אחד חשבנו שזאת עבודה.

אבל הכי אהבנו את צינור המים. כשפרה זו או אחרת היית מטילה את אוצרותיה התחתונים על ריצפת המכון היה צריך לשטוף את הזבל, וגם להשפריץ מים על העטינים כדי שהכל יהיה נקי, וגם לנקות בסוף המשמרת - והרי משחק נהדר. זרנוק המים, שצף של עוצמה בידינו, ואנחנו מחזיקות בעזוז ובכוח ומבשבשות (בש.. בש.. בש..) באושר במים, מתיזות על הרצפה ועל הפרות ועלינו. אני יושבת בקפה בניו יורק, מוקדם בבוקר, ומתבוננת בעובד ששוטף בחוץ את המדרכה באותה הנאה של מים ולכלוך נשטף. אולי יש משהו קדמוני בפעולת הניקיון ובטיהור של מים.

ובסוף התורנות, היינו כולנו הולכים לאכול ארוחת בוקר גדולה ומרגישים נהדר (אנחנו לפחות). סוף תורנות עבודה בשבילך, ושעות של צחוקים בשבילנו.

שמוליק

אנחנו פונים ימינה ונוסעים לרפת. בדרכנו למכון החליבה ולסככות הפרות, אנחנו חולפים ליד מרכז המזון שבו מערבבים ומרכיבים את המזון לפרות. איכות המזון והרכבו היא לב ההצלחה ברפת לחלב מצטיינת, כפי שהרפת של דגניה היתה ועודנה, ומכאן חשיבותו.

רבים היו השותפים שהשקיעו את כול הידע והכישרון שלהם בהקמה ובפיתוח המרכז הזה, ואני רוצה להזכיר קודם לכולם את גיסי נבות שרת שהיה מרכז גידולי המספוא שנים רבות והיה גורם מרכזי בפיתוח הגידולים העיקריים הנחוצים להזנת הפרות. נבות היה הרוח החיה, המומחה והמארגן במבצע של קציר התירס לתחמיץ. מבצע ענקי של קציר, הובלה, ארגון בורות ההתססה, זמן ותזמון, עובדים וכלי עבודה.

אשר הגענו מול מרכז המזון, נראה לעיננו שלט גדול (שבנעורינו ובחרותינו אף אחד לא העלה אותו על הדעת), ובו כתוב "כשר לפסח". הסברתי לתומי שהימים הם ימי הפסח ואם המזון שהפרות אוכלות לא יהיה כשר לא ניתן יהיה לשווק את החלב. שי אחי, היה בצד השני של יצור החלב כמנהל הרפת, ורוחה אחותי כעובדת במכון החליבה. כך היתה שותפות נהדרת של אחי וגיסי ורבים נוספים.

נבות מעמיס חציר משובח.

לאחר מרכז המזון המשכנו בדרכנו אל סככות הפרות ומכון החליבה, ולא נותר לי אלא לאשר את זיכרונותיהן של בנותי על הרפת שמקפלת בתוכה את הילדות שלי ואת גידול הילדים שלנו. הרפת היא חלק שמתחבר אלי באלפי נימים, ואכן הייתי תורן חליבה בשבתות והילדים היו באים לבקר אותי בחליבה. לראות את הילדים מבוססים בזבל של הפרות יחפים, ללא שום הסתיגויות וחציצות, שוטפים את עטיני הפרות כדי שהחלב יעמוד בסטנדרטים הנדרשים של חלב מובחר, ומוציאים "צליפים" של חלב מהעטינים הענקיים כדי לרוקן את הפטמות לפני הלבשת הגביעים, היה מראה מרנין ומשובב נפש.