המסע לכס המלכות - פרק שלישי

ענקים ברפת של דגניה

בביקורנו ברפת אני חושב ונזכר באבא שלי, ובשניאור עשת ובשושנה האפט. אבא אמנם לא היה רפתן אך היה מאושיות החקלאות בעמק הירדן, בנושאים של משטר מים והשקיה, ניקוז וגידולי השדה. ושניאור עשת היה ממייסדיה ומנהלה המיתולוגי של הרפת בדגניה. קוים משיקים היו לשני הענקים האלה, שניהם היו גברים לא גבוהים, מוצקים ורחבי גרם, בעלי ידיים מסוקסות מעבודה קשה בשדות וברפת. אלה היו אנשים ברי אוריין, חכמים, סקרנים, שואלים שאלות ומחפשים תשובות, אנשים קשי עורף ודעתנים הנלחמים על דעותיהם ודרכם, אך תמיד תמיד מתוך שאיפה אמיתית, חסרת פניות, לקדם את דגניה ולעמוד על עקרונותיה וערכיה של האידיאולוגיה הקיבוצית.

שניאור עשת (איזנשטט)

במהותה של התנועה הקיבוצית היה לחיות לפי עקרונות של מוסר, צדק, שיוויון ועבודה עצמית, לצד שאיפה להצלחה כלכלית. בשנות החמישים, עם גל העליה העצום ממדינות צפון אפריקה, עמדה בפני התנועה הקיבוצית אחת הדילמות הקשות ביותר, האם יש לדבוק בערך העבודה העצמית או לאפשר עבודה שכירה. האם זה מוסרי להעסיק זרים לצרכיך? האם צודק?

מצד אחד הבינו שללא עבודה שכירה יקשה מאד לקיים את הקיבוץ באופן כלכלי, אבל מאידך זאת "בגידה" בערך מקודש ו"ניצול" אנשים זרים. אני לא יודע מה היתה עמדתו של שניאור אך אבא היה אחד הלוחמים הנחרצים ביותר נגד העבודה השכירה ונגד מה שהוא ראה כניצול. ההתלבטויות והויכוחים הסוערים נהפכו למאבקים, עד שנפלה ההכרעה מגבוה על ידי בן גוריון שדרש מהקיבוצים לקלוט עובדים עולים חדשים, ואמר שעקרון העבודה העצמית לא עומד מול ערך קליטת העליה.

כאשר חזרתי מהצבא עבדו פועלים שכירים רבים בחקלאות של דגניה. הפועלים שעבדו איתי בירקות היו ידידי הטובים ולעולם לא אשכח את הנשים והגברים שעבדו איתי שכם אל שכם, בקיץ ובחורף, נשרפנו בשמש היוקדת של העמק ונרטבנו בימי הקרה של החורף.

בסוגיה הזאת האיר לי שניאור כמגדלור והשפיע עלי מאוד. זה קרה עוד לפני הצבא, כאשר עבדתי יום בשבוע בענפי המשק. שניאור שגמר את ריכוז הרפת עבר לעבוד ולנהל את מטע הזיתים שהיה נטוע בשיפולי הגבעות ליד עבודיה. יחד איתו עבד שמעון, הפועל השכיר, שהיה ענק בעל כפות ידיים גדולות ביותר והיה המוסק המהיר ביותר שהכרתי. מערך היחסים בין שמעון ושניאור השפיע עלי מאוד ולמדתי על יחסי חברות וידידות אמת בין אנשים, בין פועלים ומנהלים, ופינה חמה ביותר נשארה אצלי לשני אנשים אלו.

שניאור עם פרה דמשקאית

שושנה האפט, כל חייה הייתה רפתנית. כמו נמלה עמלנית הייתה קמה בוקר בוקר ומשכימה קום עם עלות השחר ויוצאת לחליבה הידנית (לפני היות מכון החליבה). הייתה מעמידה את השרפרף הקטן לצד עטיני הפרה, דלי מפח לידה ומתחילה את עבודת יומה. כך, משנותיה הראשונות של דגניה ועד להקמת מכון החליבה הממוכן. וכמו בהרבה מקרים המכונה סילקה את האדם וגם את שושנה. היא עברה לעבוד בהזנת העגלים היונקים עד שתש כוחה.

שושנה האפט

ואנקדוטה אישית, רעיה מספרת שכשנולדה מיכל, ביתנו הבכורה, נגשה אליה שושנה ואמרה לה כך: "רעיה, אם את רוצה שיהיה לך הרבה חלב להניק, את צריכה לשתות הרבה ולישון הרבה. תסמכי עלי, כל חיי אני עובדת עם פרות שממליטות." רעיה שמעה לעצתה והייתה מבקשת ממני כל בוקר לסחוט לה שני כדים גדולים של מיץ תפוזים או אשכוליות, כדי שהשתיה תהיה גם בריאה ולא סתם. וכך היה. לפני צאתי מוקדם לעבודה הייתי עומד וסוחט טונה תפוזים, רעיה שתתה והשמינה עוד ועוד ועוד, ובכך הסתיימה העצה החכמה.

שושנה עם נכדתה

פגישות וזיכרונות

אנחנו עדין בדרך לכס המלכות, אבל לאחר שהראינו לתומי את הרפת וגם קצת העלינו זיכרונות, אני חווה את הפגישה שלי עם דגניה בעוצמה שמטלטלת אותי ומגנט ענקי שואב אותי לחדר האוכל והמטבח.

כותבת תמר:

אבא הגדיר שאנחנו כנראה מכירים את בעלי שיער השיבה ומעלה ובאמת, ברגע שהתקרבנו ניגש אלינו אפור שיער שלא הצלחנו לדלות את שמו אבל הוא התרגש עד מאוד לפגוש את אבא ואותנו. רק רגע לפני שנפרדנו אבא פלט פתאום 'מצליח' ואז חיברנו את הפרטים באמת. בזמן שאנחנו מדברים מתקרב ונעמד לידינו בחור צעיר. אין סיכוי שאדע מי הוא ובוודאי גם לא אבא. נראה מוכר אבל אין מושג למי שייך. הוא מזהה את אבא אבל זה ממש לא עוזר ולבסוף הוא מתרצה ומודה, הוא הבן של ראובן ציון. כשאני נוקבת בשם אמו יוכי, הוא מבין שיש בנו משהו שזוכר..

מצליח, שמוליק ותומי ליד המרכולית

חדר האוכל יפה ומטופח וההכנות לארוחת צהריים בעיצומן באותו הסגנון של חדרי האוכל הקיבוציים של היום. אני לא מכיר אף עובד בחדר האוכל ונראה לי שהם כולם עובדים שכירים. התחלתי לצלם ואז וניגש אלי אחד העובדים ואני מספר לו שלפני שנים הייתי חבר דגניה. במאור פנים הוא שואל אותי אם אני רוצה לצלם את המטבח? "בטח!"

אני נכנס למטבח והוא כולו תוסס בהכנות לארוחת הצהרים והזיכרונות של המטבח של פעם ממלאים את מוחי. אני נזכר בקציצות שהיינו אוכלים בארוחות צהרים כל יום שבת, שהיו מכינים אותן גברים בתורנות השבת שלהם, גידעון קם, ושמל'ה (שמואל) צלביץ' ויענקל'ה קורצ'יק. עשיתי בחיי קציצות רבות מספור (למשפחה), ואני יודע לבשל, אבל כטעם הקציצות של דגניה בשבת, לא בא לחיכי. משהו בתערובת ודרך הטיגון של הקציצות האלה, ובעיקר האהבה בה הוכנו, נתנו להם את הטעם הכול כך מיוחד.

הזיכרונות ממשיכים להציף אותי ואני חוזר אל "פינת הסירים" הגדולים והכבדים והקשים לניקוי. על מנת לעזור לבנות במטבח, היינו אנחנו הבנים מקיימים תורנות לשטיפת הסירים. בכול פעם שהייתי בא לשטוף סירים, הייתה באה מרגלית צפתי, מסדרת ומכינה ומתדרכת אותי איך לשטוף את הכלים. מרגלית היא אחד מהזיכרונות הכי משמעותיים שלי וליגוני הרב היא אינה בחיים היום.

מרגלית צפתי

מרגלית קשורה אצלי קשר הדוק ולא ניתן לניתוק מאותם ימים שלדגניה הגיעה חברת נוער, נדמה לי שבערך בגילאי שש עשרה, תל אביבים ברובם, עם בנים ובנות חזקים ביותר. זליג גונן מונה להיות המדריך ומרכז הקבוצה, ובינינו הצעירים ניתן שם לחברת הנוער הזאת ה"זליגים". לאורך כל השנים ידע כל אחד מי אתה אם אמרת את מילת המפתח "אני מהזליגים".

באותן שנים דגניה היה מקום תוסס מאוד, עם תנועה מתמדת של צעירים, גרעיני נח"ל, חברות נוער, אולפן לצעירים מחו"ל ומתנדבים, כל אחד בזמנו או גם ביחד. הם גדלו יחד איתנו בני המשק ולי כבן משק משוחרר לחלוטין מפיקוח של הורים והתערבות איזה שהיא מעולם המבוגרים, עם עיניים סקרניות ותוהות ושואלות על העולם הסובב אותי, ומוח שלומד וטועם מהכול, המפגש עם צעירים ממקום שונה לחלוטין מהמציאות שגדלנו בה, היה כר נרחב לתהיות והתנסות.

ה"זליגים" הייתה חבורה שהסתכלו עלינו מגובה העינים, שווה בשווה, ולפחות מה שאני למדתי מהחבורה הזאת היה רב משמעות בשבילי. מרגלית הייתה מיוחדת, אבן מגנטית אמיתית לכול הסובב אותה, יפה באופן יוצא דופן, לבבית וחמה, חכמה ויצירתית, בעלת קסם שאי אפשר לעמוד בפניו.

מרגלית קבורה בסמוך לבשמת שלנו ויגאל צפתי שזכה להקים איתה משפחה, מטפל בקבריהן של שתי הבנות שאהב, אשתו והילדונת הקטנה שהייתה משתעשעת איתו ותפסה בליבו פינה כל כך חמה. היו שלום, אתן תמיד איתנו.

באזכרה של בשמת