המסע לכס המלכות - פרק חמישי

עוד קצת על מרגלית צפתי

שמוליק:

קבלתי תמונות של מרגלית צפתי בעזרתה של נוגה רוזנצוייג שעובדת כיום בארכיון דגניה, בית שמשפחתי ואני גרנו בו שנים רבות, ובתחילת הפוסט אני רוצה לעשות השלמה קטנה על מרגלית.

למרגלית היו כמה כתרים. ראשית, היה לה כתר של מלכה יפהפיה, אבל מעבר לחיצוניות, היה בה חום פנימי ענק עם המון נתינה, שבא לביטוי בעבודתה בפעוטונים ובטיפולה בילדים. אנחנו, רעיה ואני התחממנו בחומה בעקיפין, כי נכון יותר לומר שמירב, ביתנו הקטנטונת בת השנתיים היא זאת שזכתה וספגה את כל החום והאהבה הזאת. גם לאחר סוף היום היו יגאל ומרגלית משתעשעים עם מירב ומרעיפים עליה צחוקים ואהבה, וכשבשמת נולדה וגדלה והיתה בגילה של מירב (מהפעוטון), תפשה היא את מקום אחותה שכבר שמרה מרחק בבישנות מפאת גילה ה"גדול".

הכתר האחר היה מעבודתה במטבח. היו בדגניה מבשלות שנחשבות ל"מיתולוגיות" כמו רחל לוז או תמה יואל, והיו נוספות. אבל הבישול של מרגלית, לטעמי, היה הטוב ביותר, וכאשר אני מבשל היום, אני אומר תמיד שזה לזיכרה של מרגלית.

בתמונה עם ענת ענבי חברתה הטובה ויהודית עמיבר.

בתמונה, עם תמה יואל שעבדה עם מרגלית שנים רבות, כתף אל כתף, בכל כך הרבה נעימות וחברות טובה ושיתוף פעולה.

כשאני מנסה לאפיין מה אהבתי כול כך בבישול של מרגלית, אני מציין לעצמי שהמאפיין העיקרי היה האהבה שלה לבישול שנתן לאוכל ארומה מיוחדת.

בית ילדותי ומפגשים בסופרמרקט

תמר:

בדרך לחניה אני עוברת ליד בית הילדות שלי. אותו בית שכשההורים עזבו, לא ידעתי אם אי פעם ארגיש בית אחר, באמת. הבית עצמו נשקף מעל חדר הביטחון, החלון הגדול של הסלון שתחתיו היה ספסל לישיבה, ממנו היינו צופים לחוץ. ובהמשכו חלון המטבח הצמוד לחלון המטבח של השכנים שלנו, וחלון הסלון שלהם כנ"ל. שם גרה בת כיתתי עינת אותה לא ראיתי 34 שנים, מאז עזבתי את דגניה בגיל 18. מהרהרת בכל זה תוך כדי נסיעה איטית ומחנה את האוטו מול בית אלישבע הסמוך.

מאחורי תמר זהו הבית בן שתי הקומות בו גרנו כעשרים ושתים שנים ובו גידלנו את ילדינו. בכניסה, המקלט האימתני שבימי הפידאיון גרנו בו אנחנו וילדינו תקופות ממושכות והקרין את נוכחותו כל תקופת גידול הילדים. הוא הפך ללא נחוץ כאשר נחתם הסכם השלום עם ירדן.

נכנסת אל בית הדודים, ומגלה שהחבורה עוד לא הגיעה בכלל. באינסטינקט בריא מחליטה לצאת לקראתם, לפי תחושה. זה לקח שתי דקות להבין שהם נעצרו בסופרמרקט שבקצה שדרת הזיתים. פגשתי אותם בחברה בלתי נתפסת. סיגל ברוך בת כיתתי ואיתה עינת. אותה עינת מהבית לעיל. ויענקל'ה קורצ'יק בן 94 שעוד אני כותבת את השורות האלה נשלחות הודעות בווטסאפ המשפחתי שהוא מפורסם בשלט חוצות כדוגמא ומופת לישראל הטובה והיפה…

תמר עם בנות כיתתה עמית עמיאל וסיגל ברוך.

המפגש עם הבנות היה מרגש לכולנו. כמו בחמישיה הקאמרית של פעם, כשאני פוגשת מישהו שהכרתי לפני שנים רבות, הוא מאפשר לי לקבל פרספקטיבה על עצמי.. כשאני מלווה בנעה, תומי ואבא, ההרגשה היתה של חוזק וחוסן וגם פירגון לבנות שחיות את חייהן בקבלה, או לפחות כך הרגשתי.

אני מהלך בשדרת הזיתים כשכול כובד החיים שלי מכופף את כתפי.

שמוליק:

ובכן, אני ממשיך מחדר האוכל, עם נעה נכדתי, ותום הצעיר בנכדים, ותמר ביתי, ואנחנו בדרך לביתם של רוחה ונבות. בסמוך מאד לביתם, עומד הסופרמרקט שלפני שנים רבות היה בו האינקובטור של הלול, אליו היתה רעיה בילדותה הולכת עם שרה לבדוק את הביצים. המקום מזמין אותי... הכנס וראה מה קורה... הנוסטלגיה לא מרפה ואני לא יכול לסרב לה... האנשים שאני פוגש זוכרים אותי ומקבלים אותי בחיוך שובה לב, אני גומע מהמראות וההתרגשות שלי עולה מעלה מעלה.

הדבר הראשון שאני רואה בסופר היא אישה צעירה בלונדינית ונאה יושבת ליד הקופה. אני בטבעי לא מפסיד אישה נאה, בדומה לאבא שלי שהיה מתבונן ידוע בנשים צעירות ונאות. האסימון לא יורד לי ואני לא מזהה מי זאת. אני אומר לעצמי "בסדר, אתה זקן והזיכרון שלך הוא לא מה שהוא", אבל הבחורה מחייכת אלי ולא אומרת מילה. רק בסוף הביקור בסופר, כאשר תמר עומדת עם בנות כתתה ומשוחחת איתן, האשה הצעירה אומרת לי בבישנות "אתה יודע מי אני?" ואני עונה שלא, והיא אומרת לי "אני עינת עמיאל". ואני ממלמל לעצמי אה.. עינת עמיאל ביתם של חגי וישראלה, השכנים שלנו "דלת ליד דלת"... ש"תולי" החתול שלנו היה מתגנב אל מטבחם בעיקבות שובל הריחות המשכרים של נקניק טרי שזה אך נקנה בכסף רב, והיה מוציא אותו מדעתו וגורם לו לגנוב ולהעמיד אותנו בפינה מבוישת.

אני מתרשם שעינת מאושרת, וזה עושה לי כול כך טוב. הלוואי שאבא שלה, חגי, שגדלנו ביחד מזמן שעדין ישבנו על הסירים, היה איתנו היום, והצער שלי על כך שלא זכה לגדל את הנכדים שלו הוא גדול.

עינת ויענקל'ה

יענקל'ה קורצ'יק

בסופר אני פוגש את יענקל'ה קורצ'יק שלא ברור לי אם הוא זקן חברי דגניה, ואני כילד לעומתו. יענקל'ה נראה נהדר, רזה, חיוני, עם החיוך המדהים שלו, ואנחנו מתחבקים. הוא מספר לי שהוא בבריאות על הכף כיפק, חי חיים נהדרים ורוקד עדיין כפי שהיה בצעירותו. "בטקס האחרון בחג העומר בדגניה (2018), הייתי בקבוצת החברים שקצרו את החיטה בפאת השדה", הוא מספר לי, ואני מביע את תדהמתי מפני שעבודה בחרמש היא עבודה פיזית קשה אפילו לצעירים וחזקים, והנה יהודי בן קרוב למאה קוצר בחרמש, ואני מנסה לשים את עצמי בפרופורציות ליד יענקלה ולא יכול.

מי הוא הצעיר ומי הוא הזקן?

סופסוף מגיעים לרוחה ולנבות...

מהסופר, שני צעדים ואנחנו בביתם של רוחה ונבות. רוחה אחותי היא מנהיגה אמיתית ומשרה מרוחה על דגניה מזה עשרות בשנים, עומדת על דעתה ומובילה, למקום שהיא חושבת ומאמינה שדגניה צריכה להתקדם, לעיתים בהצלחה גדולה יותר ולעיתים פחות, אבל תמיד תמיד בכוונות טובות. ונבות הוא בן בית בנשמתי והוא אדם כול כך משמעותי בשבילי. איש עבודה ועמל שיש לו מקום כבוד ליד האנשים שאני כל כך מוקיר, כמו אבא, שניאור, דניאל זיו ואחרים שאני מרגיש כעפר לרגליהם.

בביקורי בביתם של רוחה ונבות מכין לי נבות את הקפה הטוב ביותר ששתיתי בחיים שנעשה באהבה ובהתכווננות גדולה. היום אני יודע שישנה רווחה כלכלית גדולה יותר לחברים ומרגיש את השפעתה הגדולה בהרגשת שביעות הרצון של כל החברים אך בעיקר של המבוגרים שבהם.

בהיותי מזכיר דגניה נהגתי להיפגש עם ציבור החברים המבוגרים מידי חודש, הן כדי להחכים מחכמת הזקנים והן כדי לשמוע את מצוקותיהם. מצוקה אחת אמיתית וכואבת עלתה שוב ושוב בשיחות אלה, והיא הרגשת התסכול הקשה מחוסר היכולת שלהם לעזור לבניהם שעזבו. "הילדים הם תמיד ילדינו, בין שהם חיים בקיבוץ ובין שעזבו, אך האחד זכאי לקבל כל סיוע והשני לא", היו בוכים החברים פעם אחר פעם. היום, למרות שדגניה היא לא קיבוץ מופרט (שגם איתו יש בעיות לא פשוטות), יש בכל זאת אפשרויות בחירה גדולות יותר מאשר לפנים, מה שהוריד את הלחץ במידה מרובה.

רוחה נבות ואני בבית שלהם בדגניה.