עם הפנים לכס המלכות - פרק שביעי

ניגון עתיק

שמוליק

כאשר סיימנו את ארוחת הצהרים בכיכר הירדן, לקול פיכפוך המים המרגיע והמיית הרוח בסבך הסופים והאקליפטוסים, חזרנו למסלול של ההעפלה לכס המלכות.

תמר מפקידה את ההגה בידיה הבוטחות והזהירות של נועה ואני במושבי הקבוע בכיסא הסמוך לנהג, שזכיתי לו מפאת גילי. היא מספרת לנועה ולתומי שהדרך שצבעה אפרפר נגרם מהרכב המינרלים של אדמת העמק ובתוכו גם גווני אדמומית מאדמת גבעות פוריה ורמת סירין שמתנשאות מעלינו. במהלך הזמן הבלתי פוסק סוחפים הגשמים והרוחות את האדמה מהגבעות אל העמק שמתחתם, והרגע הוא כגרגר של זמן בהיסטוריה הזאת. אני יודע שכאן ההיסטוריה שלי וההיסטוריה של המקום מתאחדות לגוף אחד, ואני כבר לא אהיה מי שהייתי לפני הגשמת החלום של ההעפלה לכס המלכות עם בני משפחתי. אבל, ואת זה אני לא יודע עדיין, מה יהיה שברו של החלום...

ואדי פיג'אס חוצץ בין רמת סירין עם עץ האלה היחיד שנשאר מ"שני העצים" משמאלנו, וגבעות פוריה מימין עם "תעלת המלכה בריניקי", אמת מים שהתחילה כנראה במעינות של נחל יבניאל (ואדי פיג'אס) והובילה מים אל תושבי טבריה לפני אלפי שנים. מהתעלה נשארו רק שרידים אבל ההורים שלנו למדו מבריניקי והרומאים כיצד להפריח את שממת העמק ולהפוך אותו לירוק להפליא. העמק משתרע לרגלינו ממזרח וכשאני מפנה את מבטי אני שומע ניגון עתיק מתנגן על "ריח הזבל ניחוח חציר"...שכתב לוי בן אמיתי חבר דגניה.

"שָׂדוֹת שֶׁבָּעֵמֶק קִדְּמוּנִי הַלַּיְלָה בְּרֵיחַ הַזֶּבֶל, נִיחוֹחַ חָצִיר. הַלַּיְלָה לָעֵמֶק אֲנִי אֲזַמֵּרָה, כִּי אֹשֶׁר בָּאַנִי וְחֶסֶד הַשִּׁיר"...

העמק מכיוון הואדי יפה כחלום וביחד עם הכנרת יוצר פסיפס מדהים.

"הָעֵמֶק הוּא חֲלוֹם זֹהַר וְאוֹרָה מִלַּיְלָה וְעַד יוֹם חוּלוּ הַהוֹרָה. נָלִינָה בַּכְּרָמִים, הִבְשִׁילוּ עֲנָבִים וּבִקְצֵה רָקִיעַ שחר הפציע"...

אבל אנחנו פנינו מועדות לכס המלכות שנמצא על המדרון הדרומי. המדרון מגודר כפי שכול החוץ של ארצנו מגודר והפרות רועות בכול מקום. כול החוץ הנהדר שהיה פתוח ונגיש בילדותינו לכל אחד, למעשה מופקע מאיתנו מפני שהוא מרושת בגדירות וערמות הזבל בכול מקום, ולאדם שלא מורגל להיפגש עם עדר פרות שרועה בטבע זה לא פשוט.

ארוחת צהרים בככר הירדן (מטיול אחר). בתמונה: מימין, רעיה, איתי, תמר, תומי, נועה ורותם. מרחוק, משפחתם של תאשור ואור דרומי.

גשר בית זרע להולכי רגל המחודש. אנחנו חודרים אל המערב הפרוע של עמק הירדן.

למי שלא מורגל, מפחיד להפגש בשטח עם יצור כזה.

מוצאו של ואדי פיג'אס לירדן ולעמק הירדן, משם באנו.

תקועים על הר

נועה

סבא וסבתא ביקשו ממני לכתוב על החוויה שלי מכס המלכות.. לקח לי קצת זמן לארגן את המחשבות ולהחליט מאיפה להתחיל אבל הנה זה פה..

אז אני אתחיל ברשותכם דווקא מהילדות המוקדמת שלי. חלק גדול מהזיכרונות הכי משמעותיים שלי מהילדות הם מהימים שהיינו ישנים אצלכם.. אבל זה לכתיבה בפעם אחרת 😊 מה שאני רוצה להגיד בהקשר הזה זה שאני זוכרת את הטיולים שהייתם לוקחים אותנו, ואני זוכרת איך תמיד היה לי קשה להתחיל ואתה, סבא, היית דוחף אותי מהגב, אומר לי "קדימה נושקה" ומעלה אותי עד לפסגה למעלה. לרוב לא היית צריך לדחוף אותי כל הדרך אלא רק לתת לי "פוש" קטן בהתחלה ואז הייתי נכנסת לזה. כמובן עם להתלונן בדרך, להגיד קשה לי, לא כיף לי ואתה היית צוחק ואומר לי "עוד קצת, כבר הגעת". גם אם זה היה רק בהתחלה של העליה.

זה היה בתבור, וזה היה גם בכס המלכות, וגם באינספור טיולים אחרים שעשינו יחד.

אני לא באמת זוכרת את הפעם הראשונה (והיחידה לדעתי) שעלינו לכס המלכות, אני רק זוכרת שזה הרגיש לי כמו נצח, כמו הר שאי אפשר לטפס עליו, ואתה סבא, יחד עם אמא דרבנתם אותי, עד שהגעתי למעלה כמו גדולה. אממה, לא הסכמתי לעלות למעלה על האבן עצמה. היא היתה גבוהה מדי והפחד גבהים שיתק אותי. עמדתי מתחת לאבן, הסתכלתי על כולם עולים (בקנאה האמת) וסירבתי לטפס. אולי הצצתי טיפה אבל ירדתי מהר מאוד ובלי לראות באמת את הנוף.

כשאמרת שאתה רוצה לעלות לכס המלכות בטיול שעשית, אמרתי לעצמי שהפעם אני עולה את זה עד הסוף. והאמת שרציתי להעלות איתי גם את רותם, אבל בסוף זה לא הסתדר באותו היום. ואמא אמרה שתום צריך לעלות למעלה, ושהיא לוקחת אתכם. אמרתי לה שאני גם רוצה להצטרף. ולמה לא בעצם?

היום הזה התחיל בדגניה, אני חושבת שזו היתה מהפעמים היחידות (אם לא היחידה) שהיית רק אתנו, באופן כל כך אינטימי, הסברת לנו, ממש יכולתי לראות את החיים שלכם בעיני רוחי, לפני 40 שנים ויותר.. זו היתה חוויה כל כך מיוחדת מבחינתי, להיות שם 3 דורות במקום הזה שכולנו כל כך אוהבים, שתמיד נראה מיוחד ואחר, כאילו הזמן קפא בו והוא לא התקדם הלאה, כי כל שנה הוא נראה בדיוק כמו בשנה שעברה.

אחרי נסיעה הגענו לכס המלכות, רק שהכל היה מגודר בתיל ככה שלא היינו בטוחים בדיוק איפה הכניסה. המשכנו לנסוע ואתה החלטת לחזור ברגל חלק מהדרך ולהתחיל לטפס במקום רחוק באופן יחסי. מהר מאוד הצטרפנו אליך והתחלנו במסע. ומה אני אגיד לך סבא? בהחלט חוויה מיוחדת סידרת לנו. הרצון המטורף שלך, שיש שיקראו לו עקשנות של פרד להגיע עד למעלה לא יבייש איש ברזל! עלית, ועלית, ואני הולכת מאחוריך ורואה איך לאט לאט העייפות עושה את שלה. אבל אתה- בחיים לא תוותר. הפחד הכי גדול שהיה לי לכל אורך העליה היה שתחליק ותיפול, כי אז מה נעשה? אנחנו תקועים על הר!

ואז לקחנו החלטה

תמר

בצל העצים שליד הירדן אכלנו, שבענו ומתחילים להתגלגל לכיוון כס המלכות.

נעה לוקחת את ההגה. נהיגת שטח נהירה לה יותר..

לאט לאט נוסעים, תומי מצלם כל הדרך, אבא ליד נעה אידיליה, מתגלגלים על הרלסים במעברים של הפרות, בדרך אנחנו חולפים על פני צועדים עם תרמילים גדולים, עוברים את הירידה לנחל פיג'אס שלמרגלות כס המלכות. הגוף שלי יודע את הדרך. מעבר לעיכול אחרי הירידה עוצרים. אמורים להחנות ולעלות. כך היה תמיד...

ואז חל מפנה. אבא מסתכל למעלה ואומר לנו: זה לא כאן. נעה ואני מסתכלות זו על זו. גם היא כבר יודעת היכן הכס אבל לא תתווכח עם סבא שנולד אליו. אבא לא בטוח. לדעתו צריך להמשיך. אבל אני יודעת שזה כאן ומתעקשת שיעבור לצד השני, כדי לא להאריך את המסלול. אבל אבא עיקש יש לי! המעבר רק איפשר לו להתבצר בדעתו, וכיוון שהוא מצד אחד של המתרס ואנחנו מהצד השני, העניינים מתחילים להסתבך, לנגד עיני. "זה היה אצלי בידיים ולא יכולתי לעשות כלום…"

צריך להבין, מתווה ההר השתנה. רועי העדרים סגרו את השטח כולו בגדרות תיל שבתחתיתן כבל לא דוקרני. סגירת השטח גרמה להתעבות הצמחיה. שיבולים ירוקות, פשתה ורודה, פרחים בצהוב כמו חרדל (לא הרבה להפתעתי), ומגוון עצום של צמחי ירוק למיניהם כמו פעמונית ודומותיה. גובה הצמחים בערך עד הברך כלומר כל מה שמתחתן נעלם. אין קו מתאר של אבנים וצמחים נמוכים אלא צמחים וצמחים וביניהם סלעים גדולים. אלא שבפועל היו שם המון אבנים. הן לא נעלמו עם סגירת הגדרות, פשוט היו מונחות במקומותיהן, ממתינות לזמן הקיץ להחשף או להתנקות בעזרת העדרים שעוד יבואו.

בקיצור, התמונה כדלהלן:

מול הכס (במיקום שאני זיהיתי שצריך לרדת בו), אני עוצרת את האוטו, מוצאת נקודה שבה אפשר להשתחל מתחת לגדר. מנחה את אבא לשכב על הגב ולזחול על גבו לצד השני. וכך הוא עושה. הוא מתחיל לעלות משהו כמו 50 מטר למעלה ותוך כדי זאת מודיע לנו שזו לא הנקודה. הכס לא כאן הוא מסמן לי, תמשיכי לנסוע.

אני מבינה שמשהו הסתבך. אבא…. זה כאן אני צועקת לו. אבא רחוק מספיק כדי להבהיר לי שהוא לא מתכוון לרדת חזרה, לא רוצה לרדת שוב כדי לא להשתחל שוב מתחת לגדר. אנחנו עדיין באוטו. לא יודעת איך לנהוג, לעצור? ללכת אחריו?

ממשיכה לנסוע כדי לברר קודם כל אם הכס באמת נמצא מעבר לעיכול, אולי אני טועה. אני לא! כמאה מטר אולי יותר הלאה אני מבינה שחייבים לעצור, אבא הולך בזמן הזה במקביל אלי בגובה ההר, לחרדתי הולך ומתרחק מהכס... הוא חושב שהמיקום לא נכון. ושוב צריך להבין, השעה אחרי 12, המים נמצאים באוטו, בעשב אבנים שהוא לא רואה. כרוניקה של אירוע ידוע מראש. מתחילות מעידות. אני מבקשת מנעה לעצור מייד להחנות ולחבור אליו.

כשהצטרפנו אליו שינינו כיוון חזרה. מטרים ספורים אחר כך, החלו הנפילות, על אבן גדולה שאחריה עוד אחת. במזל משמים הייתי אני לצידו, בפעם הראשונה, תופסת ברגע האחרון ובולמת מכה משמעותית מזו שהיתה בפועל. אבל הפגיעה היתה. מבקשת מהאריה לעצור והוא בשלו, נעה מתחננת שיעצור ונבדוק אותו והוא בשלו. מלקק את היד, ברור לשתינו שזה דם. אבא תעצור, והוא מגביר קצב, עד שנעצר. לשתות מים ביקשנו, בשבילנו.

נעה ואני בשפת הסימנים והמילים שאינן כתובות החלטנו לחלוק ביננו. נעה תלווה את סבא ואני עם תומי. המשכנו בקצב סבא, עד עץ דומים שכלל לא נהנינו מצילו אבל הוא נתן תחושה שכדאי לעצור לידו.

ואז לקחנו החלטה...

חברנו, אני מצלם...ונועה מצלמת אותנו...השמש קופחת ואנחנו בראשית העליה...

וכמעט בסופה...