נאפל

רעיה

כמו שכתבתי בסוף הפוסט הקודם, בתום המחצית השניה של השנה, נאלצנו לצאת מהודו וניצלנו את ההזדמנות הזאת לטיול. אבנר בננו היה באותה התקופה קצין בצבא ונחשב לחייל בודד שזכאי לבקר את הוריו וכך זכינו אנחנו להתבשם מנוכחותו ולטייל איתו טיול מקסים בנפאל.

היומיים הראשונים עברו עלינו במהירות בטיולים לאתרי התיירות העיקריים של דלהי. פתאום חשתי כמה זה מוזר לחוש "הרגשת בית" במקום שהוא עבורינו כל כך רחוק מהבית, שונה ומורכב, כמו דלהי. אבל "הרגשת בית" הוא כנראה מושג די חמקמק ומכיל בתוכו הרבה מאד מרכיבים שאולי גם בחלקם כבר יוצרים איזו שהיא הרגשת שייכות וביטחון.

ביום המחרת טסנו מדלהי לקטמנדו. יום הטיסה היה למזלנו יום שטוף שמש והנה אני מוצאת את עצמי טסה מעל הרכסים המושלגים, אחד המקומות בעולם שתמיד הילכו עלי קסם. כמו הטאג' מאהל כמבנה מעשה אדם, כך גם הרי ההימליה האדירים, מעשה כוחות הטבע, מלאי ההוד והעצמה. ועיני לא שבעות מראות.

מקדש הקופים בקטמנדו

שמוליק

ה"לונלי פלנט" שלח אותי למקדש הקופים. בבוקר, לפני הנץ השחר השכמתי קום כפי שאני רגיל תמיד, הבטתי בשני האנשים הכול כך יקרים לי שישנו שנת ישרים, וכאילו שאבן מגנטית ענקית משכה אותי למקדש הקופים. ידעתי באיזה שהוא חוש שאת המפגש הראשון שלי איתו אני צריך לחוות לבד.

מקדש הקופים מתנשא על גבעה מעל לקטמנדו ויש להעפיל אליו ברגל, עליה די תלולה, אך עם הזריחה הייתי במקדש וזכיתי לראות את אחת הזריחות היפות בחיי. וכאשר השמש קרעה לאיטה את מסך ערפילי הבוקר מעל קטמנדו, נכנסתי למקדש הקופים.

בחצר המקדש ראיתי גלילי ענק (רולים) הגבוהים ממני בהרבה שעליהם חרוטים דברי קודש הינדים שכמובן לא הבנתי מילה מהם. אבל כאשר אתה נוגע בהם הם מסתובבים, ודברי הקודש שעליהם, התפילות של האדם המסובב ומשאלותיו, יוצרות תחושה של התעלות, כאילו הן מתערבבות זו בזו, ומחזקות האחת את השניה. שם, כאשר שתי הנפשות שאני כל כך אוהב ישנות בביטחה בבית המלון בקטמנדו, ביליתי שעה ארוכה עם בשמת או יותר נכון עם נשמתה. זה היה הזמן המוחשי ביותר בחיי שהייתי איתה לאחר מותה.

ישנם במקדשים רולים מסוגים שונים, יש רולים גדולים, יש קטנים, כסופים או ציבעוניים, אך בכולם תפילה להרמוניה ושלמות.

מקדש הקופים בקטמנדו שבמרכזו סטופה ענקית ולבנה, שזוג עינים של בודהה משקיפות ממנה לכל ארבע קצוות תבל, לצפון, דרום, מזרח ומערב. אתר מורשת זה נחרב כמעט לחלוטין ברעידת האדמה הקשה שפגעה בנפאל ב2015 .

שריפה וקדושה

רעיה

הנפאלים הם בדתם, הינדים או בודהיסטים, וכמו בהודו הם נוהגים לשרוף את גופות מתיהם. אני לא יודעת היכן ואיך מתקיימים הטכסים האלה במקומות אחרים בנפאל, אלא לספר ממראה עינינו. טכסי השריפה מתקיימים תמיד ליד מקווי מים, שהמבוקשים ביותר הם ליד הנהרות, גדולים כקטנים, ואכן בסיורנו בעיר, הגענו ל"נהר" ולאתר השרפות. ישבנו מצידו השני של הנהר,

למרגלות גבעה שבמרכזה מדרגות המובילות לעשרות סטופות לבנות קדושות ביותר משום שהאמונה אומרת שבכל אחת מהן ישנם שרידים של בודהה. אנחנו יושבים ומתבוננים בסטופות ובמתפללים העוברים במקום בהרגשת קדושה וחשים את הדואליות שישנה בחיים ובאה לביטוי כל כך חד כאן. משום שמצד אחד של הנהר ניצבות הסטופות האומרות קדושה, ומצידו השני מתקיימים טכסי השריפה.

עם להוסיף על כך, הרי ה"נהר" נכתב במרכאות משום שהוא אמנם נהר, לא גדול אך עדין נהר, אך מימיו שחורים ומצחינים כתעלת ביוב, מה שלא הפריע לאנשים גם לרחוץ בו ולכבס. ואתה תמה, הרי סוף החיים הוא קדוש כתחילתם, בכל התרבויות ובכל הדתות, והמקום הוא אכן מקום מקודש, אך שחור המים שעליהם יצופו אחר כך הסירות הקטנות עם הנר הדולק ושרידי אפרו של הנפטר, מעמיד בשאלה את הצלחת דרכו של המת. אין ספק שאנחנו לא מכירים מספיק לעומק את הפילוסופיה הזאת אך כך היתה התרשמותינו.

זאת חוויה שכל מטייל במזרח אולי חווה אותה ואין לי ספק שגם באבנר היא חרטה את רישומה.

האלה קאלי

האלה קאלי היא אחת האלות החזקות ביותר במיתולוגיה ההינדית, אם לא החזקה שבהם. בכוחה להרוס ולהחריב אך גם לבנות חיים חדשים מתוך ההריסות. אם נסתכל עליה מבחינה פילוסופית היא בעצם מסמלת את כוחות הטבע האדירים, את כוחו של הזמן העובר ואחראי לכל השינויים בעולם שבכוחם להחריב מחד, וליצור משהו חדש מאידך. היא מופיעה בדרך כלל בשמות שונים כדמות מפחידה, צבועה בכחול ורבת זרועות, והפולחן אליה רווי לעיתים באכסטזה של שכרון חושים, אלימות וקורבנות (כבשים, תרנגולות).

לכאורה צריך לפחד ממנה, לשמור על פרופיל נמוך ולחיות בדרך הישר, אך מפאת הפחד ממנה, הטכסים הקשורים אליה הם כדי להביא לה מנחות, לרצות אותה שלא תפגע בי או במי ממשפחתי או באהובי והם לעיתים מלאי דם (הקורבנות).

שאלנו במלון על מקומות מומלצים בקטמנדו וסופר לנו על המקדש לאלה קאלי, אך הממליץ הזהיר אותנו שהמקום עלול להיות קשה, מפחיד או אפילו מסוכן, מפני שימים אחדים קודם לכן נערך במקום הפסטיבל השנתי וכנראה שנמצא במקום דם מרוח בכל מקום מהתרנגולות או הכבשים שנשחטו, או אנשים שעדין בסערת רגשות.

כמובן שצעדנו לעבר המקדש. כבר מבחוץ היה המקדש מקושט בהמון פסלי האלה החורצת לשון כחולה וארוכה ועונדת על צוארה שרשרות מחרוזי גולגלות. מבפנים זה היה אולם די גדול, עם אכסדרה מסביב כקומה שניה, הבנויה כוכים כוכים, שבתוכם כנראה נשחטו החיות האומללות. סימני דם היו אמנם במקומות רבים, אך המקדש היה כבר כמעט ריק ולא חשנו בסכנה להסתובב בו, להתרשם מהפיסול ומהאוירה המחשמלת.

ושוב הרגשתי את אותה הרגשת הדואליות הזאת שבאה לביטוי כל פעם מחדש. את עומדת במקום קדוש, במקדש שאמור לרומם את הנפש, להעלות אותך לספרות רוחנית גבוהות יותר, אך עושה זאת באמצעים הכי אכזריים, יצריים וארציים, (מה שהיה גם בבית המקדש שלנו).

האלה קאלי מצוירת בצורה זו או אחרת, אבל תמיד באותה הרוח.

ספארי

מקטמנדו שמנו פעמינו לפוקרה.

הדרך לפוקרה היתה דרך צרה ומפותלת וברמת אחזקה נמוכה, אך יפהפיה, מעוטרת בפסגות המושלגות של ההימליה ומתפתלת בעליות התלולות מעל קניונים עמוקים שנהרות שוצפים בהם. די מפחיד היה להסתכל למטה, ביחוד כשראינו משאיות "טאטא" רבות מספור מוטלות מרוסקות בתחתית הקניון. ואכן עמדנו כל הזמן על המשמר עם נהג האמבסדור שלנו שינהג באיפוק ובזהירות. עם זאת הדבר לא מנע מאיתנו להתפעל שוב ושוב מהפסיפס המרהיב של שדות האורז בתוך טרסות מלאות מים על מורדות ההרים שיצרו תמונות של אור וצללים וגוונים וצורות שקשה להתיק מהן את העינים, יופי אין סופי.

פוקרה היא עיירה עם נוף מרהיב מסביבה, ורבות נכתב עליה. היא משמשת בדרך כלל כבסיס יציאה לטרקים באיזור, אך מאחר ואנחנו לא יכולנו לצאת לטרק, החלטנו לצאת לספארי על פילים בג'ונגל. הליכה רגלית בג'ונגל אסורה בתכלית, לפחות לתיירים, וגם נסיעה בג'יפים אין בה טעם כי אלה לא מרחבים כמו באפריקה ורעש המכוניות מחריד ומבריח את כל החיות. ה"רכב" היה אם כן, פילים שהם גם אחת מחיות היער, גם יכולים לעבור במקומות בלתי עבירים וגם חרישיים.

הגענו לקראת ערב לג'ונגל המתוכנן עם עוד קבוצת תיירים קטנה, התמקמנו בבונגלו והלכנו לקבל תדרוך על תכנית הספארי וכללי התנהגות ביער. הערב כבר ירד, החשכה כסתה את היער פרט לאששיות אחדות שהאירו את שטח ה"גן", ואנחנו בחברותא אהובה, התישבנו לנו בניחותא על הכורסאות לנשום אויר צלול כיין. פתאום התחיל מופע אורות מרהיב שהאיר וחישמל את החשכה, כמעט כמו הזוהר הצפוני.

מתברר שנפלנו על "טו באב", ליל האהבה של הגחליליות, בו הן באלפיהן מאירות בפנסיהן זו לזה וזה לזו בחיפושן את האחד/ ת, אלה הולכים על הקרקע ואלה מעופפים ויוצאים במחולות ובריקודים. הטבע בקסמיו.... ואותי זה החזיר שנים רבות אחורה, לימי ילדותי כשהיינו ישנים בלילות הקיץ החמים על הדשא, ובמועדים מסוימים היו המוני גחליליות מטיילות על המדרכה כמו פס אור שמאיר את הדרך להולכים.

גחליליות בליל האהבה ביער.

למחרת הביאו אותנו לרמפה מיוחדת מעל מקום עומדם של הפילים, וכמו בסרטים עלינו שלושה או ארבעה על כל פיל. שמוליק, אבנר ואני ישבנו כמובן ביחד, ה"מאהוט" מוביל הפיל, יושב ישירות על ראש הפיל, אנחנו על "רמפה" מיוחדת על גב הפיל והוא מתחיל לצעוד. כשאתה מסתכל מלמטה על פיל הוא נראה כמובן חיה גדולה וגבוהה, אך כשמסתכלים מלמעלה הוא נראה ענקי. הוא צעד לו מנוחות ונראה כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, "סבלנות של פיל", אבל באמת יש לו גם צעדי פיל וחיש קל אנחנו נכנסים למעבה הג'ונגל.

טיול ספארי שכזה מצריך הרבה מזל, כי אף חיה לא עומדת ומחכה לתיירים שיבואו לצלם אותה, ולמרות שהמדריכים יודעים איפה לחפש, ואכן ראינו הרבה סוגי קופים וסוגי אנטילופות שונים ועוד, לא תמיד רואים את החיות המבוקשות. אנחנו חיפשנו בנרות קרנפים שהן חיות אדירות כוח אך מאד ביישניות ונחבאות אל הכלים ובסכנת הכחדה. כבר כמעט התיאשנו והתכוננו לחזור על עיקבותינו כשפתאום לוחש המאהוט להסתכל לכיוון מסוים, ושם הרחק באופק, נחבא בתוך העשב הגבוה, ראינו את קצה זנבו של הקרנף ובני המזל ראו גם את מתווה הגב שלו שהציץ מתוך העשב. אבל למרות הקרנף זה אחד הטיולים שתמיד יהיו בליבנו.