הודו הכפרית

שומרי הכפר

בהגיעך לכפר, ( אני לא יודעת אם בכל הודו, אך בודאי בטמיל נאדו) תמיד מקדמים את פניך "שומרי הכפר". אלה פסלים שגודלם ומספרם תלוי בעשרו של הכפר, אך תמיד הם יעמדו בכניסה הראשית במטרה להבריח את הרעים ולשמור עליו מאויבים. לעיתים הם רוכבים על סוסים ומצוידים בכידונים, ולעיתים פשוט צורתם מאיימת ומפחידה. שומרי הכפר תמיד הקסימו אותי באמנות שבהם אבל בעיקר בתום הילדי הזה המדמה כל בובה לדרקון מפחיד וכל פסל ללוחם עז נפש. אבל אולי כשכולם מאמינים בכך, מעצם האמונה מתקיימת איזו שהיא הרתעה.

הסוס האביר ורוכבו, (שגובהם כמה מטרים), אמורים להזעיק את כל הכפר בשעת צרה.

הלוחמים עזי המבט מוכנים וחמושים לקדם כל פולש...

ללא מילים...

ציורי הקולאם

מספר רב של טיולים טיילנו במדינת טמיל נאדו, המדינה הדרומית של הודו, שיש לה גוונים ואופי מיוחד לה. למשל, המקדשים שאנחנו ראינו היו הצבעוניים, מצועצעים ויפהפיים בסיגנונם הקיטשי, מכל מה שראינו קודם לכן וגם אחר כך. או, בכפרים קיים מנהג מקסים שנקרא "ציורי הקולאם".

לפי מנהג זה, אחת הנשים בבית (אם זה בית אבן או בית קש) מתחילה את יומה בטאטוא הרחבה של הכניסה לביתה, בדרך כלל עם מטאטא עשוי שרביטי צמחים כל שהם וקצר ידית. אחר כך היא מרטיבה את הרחבה, ואחת היא אם הרחבה עשויה בטון אן פשוט אדמה מיושרת, ועל הרחבה הזאת היא מציירת באבקת אורז שנצבעת בצבעים שונים, ציורים עם צורות גיאומטריות או אחרות, אבל תמיד מעוגלות וסימטריות. הציורים האלה מסמלים את הרצון שתהיה הרמוניה, יופי ושלמות לכל דיירי הבית ואורחיהם. אבקת האורז נדבקת בתחילה למשטח הלח, אך מאחר וזאת הכניסה לבית ואנשים דורכים על הציור, הוא נמחק ולמחרת יש לנקות שוב את הרחבה ולהתחיל הכל מהתחלה.

המקדש הזה בטמיל נאדו, מוקדש לאחד האלים האהובים והנערצים ביותר, קרישנה, שהוא לעצמו אחת ההתגלויות של האל וישנו. כל קירות המקדש מפוסלות בדמות קרישנה הרוקד לפני עשרות הנשים רועות הצאן שהוא מנסה לפתות אותן, כפי שמסופר במיתולוגיה ההודית.

זהו קטע ממגדל המקדש במדוראי (טמיל נאדו). הציבעוניות והפיסול שובות כל נפש, ובודאי שבו את נפשי. רק חבל שמצלמתי הקטנה לא יכלה לתפוס את כל הגודל והעושר.

אחד הטיולים שלנו היה לערים הקדושות בטמיל נאדו, בהם בנויים מקשים מרהיבים כאלה שהעין לא שבעה מראותם.

המקדש הזה הוא מטירוובנאמאלי.

ציורי קולאם לפני הכניסה לבית.

רחוב באחד הכפרים בטמיל נאדו. למרות העוני, לא מוותרות הנשים ומציירות את ציורי הקולאם עם אבקת אורז לבנה ולא ציבעונית אמנם, אך עם משאלה ניצחית להרמוניה ולשלום.

זהו ציור קולאם שצולם על מדרכה לפני בית עסק, על ידי מיכל או אבנר.

חיות בשירות האדם

באחד הטיולים במדינת קרלה, נסענו בתוך יער. בעוד אנחנו נהנים מהדרך היפהפיה, הגענו למנסרה שבה נאספו העצים הכרותים, אולי לתעשית הריהוט, משום שהעצים היו עתיקים ועבותים. אני לא רוצה להתמם, גם בביתי הריהוט עשוי עץ, אך אני רוצה להאמין שאלה עצים שנשתלו במיוחד למטרה זאת. מי שמכיר אותי יודע שכל כריתת עץ ביער, הוא מראה מעציב עד כאב בשבילי. והנה כאן לוקחים שטח ומבראים אותו עד כלות, בהתחלה את העצים העתיקים העבותים יותר, ואחר כך את כל השטח. במקומות שונים עברנו על יד שטחים מבוראים שכאלה והלב נחמץ.

נכון, בחלקם שתלו מטעי תה וקפה, אבל חלקם נשאר אדמה סחופת גשמים ושדופה, שרק מבצע אדיר של שתילה מחדש יכול אולי להציל אותה מהיותה אדמת בור שוממת וחסרת תועלת. רבות נכתב על ברוא יערות במקומות שונים בעולם, וכשרואים את זה ממש קורה, מבינים טוב יותר איזה קוצר ראות יש בכך ואיזה נזק אדיר אנחנו עושים במו ידינו, כי בסופו של דבר, לאחר הרווח הראשוני, נשאר שטח שהוא "אדמה חרוכה" שדורות ידרשו לשקם אותה אם בכלל.

באותו אתר, "עבדו" פילים בתפקיד הטרקטורים. תגידו אולי, טרקטורים יקרים יותר ..אולי.. אבל לראות את הפילים קשורים בשלשלאות ברזל כבדות, דוחפים, מושכים ומזיזים את בולי העץ הכבדים, זהו מראה מכמיר לב ומותיר את השאלה המוסרית שאין לה אולי תשובה סדורה, בדבר זכותנו "להעסיק" חיות בשירות בני האדם.

הפיל כאן מלפף את חידקו סביב חבל עבה כדי שיוכל למשוך את בול העץ.