הודו ה"תנכית"

כשנסעתי ברחבי הודו, הרגשתי פעמים רבות כאילו נכנסתי לקפסולה שלוקחת אותי למסע בזמן עבר עד לתקופת התנ"ך.

התחילו בכך העיזים כאמור (בפוסט הקודם), "עקודים, נקודים וברודים". לא זכרתי את המשפט הזה מאז ימי בית הספר ועד שראיתי אותן מסתובבות ליד ביתי בשלל ציבעיהן. אין לי מושג מאין הן באו ולאן הן חוזרות אך כל אחת מהעיזים האלה היתה שייכת למישהו, כמו שגם הפרות המסתובבות חפשי בעיר.

עם הפרות ההתנהלות קצת אחרת. כל זמן שהפרה ממליטה ומניבה חלב, היא אמנם נאספת ל"ביתה" לאחר שיטוטיה, אך מרגע שהפסיקה להניב, היא חפשיה לנפשה ומפאת קדושתה היא יכולה להסתובב בעיר כאוות נפשה ולקבל את מזונה מהאשפה האורגנית הנזרקת בכל מקום.

רחוב באחת הערים

בשהותינו בפנצ'קולה, הייתי קונה בסופרמרקט לעיתים נדירות, בגלל המרחק מביתנו, המבחר הדל ויוקר המוצרים, אבל בעיקר בגלל הנוחיות שהכל היה זמין וקרוב אלי הביתה, גם אם לא בדרך המוכרת לי. כל יום בבוקר היה עובר ברחוב מוכר החלב עם עגלתו, מצלצל בפעמון ומכריז על בואו. אני והמשרתות מהבתים האמידים היינו יוצאות לקראתו וקונות את החלב. אני לא יודעת אם זה היה חלב פרות או בופלו, אבל זה היה חלב מאד מאד שמן שאחרי הרתחתו הכנתי ממנו גבינה מאד טעימה.

כמו מוכר החלב היה גם הירקן מעמיד את דוכנו כל יום בצל אחד העצים ומוכר את מרכולתו. כל הירקות שלו היו מגידול אורגני ולפיכך לא אחידים לא בגודל, לא בצורה וגם לא בצבע. בהתחלה הסתכלתי עליהם בזילזול, "הא, איזה ירקות יפים יש לנו לעומת אלה שמגדלים אותם עדין בשיטות תנכיות"...אבל מהר מאד מצאתי שטעמם נפלא, מתוק וטעים, וגיליתי זנים נפלאים שלא הכרתי (ורק היום הם הגיעו לישראל) כמו חציל בלדי שצבעו אמנם סגול אך פסים ירוקים רחבים עוברים לאורכו, מלפפונים ארוכים, דקים מתוקים ונפלאים, צנון לבן ארוך כמלפפון ומאד עדין בטעמו, או בננות קטנות שאי אפשר להפסיק לאכול אותן.

זהו מוכר הירקות "שלי" מפנצ'קולה שלימד אותי טעמים חדשים של ירקות.

"ולא נודע כי בא אל קרבו"

אבל ביחוד אהבתי ללכת לשוק.

למראה השוק בפעם הראשונה היה לי הלם תרבות. אני מכירה את השווקים בישראל וגם במדינות המערב, מאורגנים, מסודרים, כל מוכר עומד ליד דוכנו, מקורים או לא אבל יש סדר בבלגן. כאן, על מגרש ענק, כמגרש כדורגל לערך, היו פרושים בדים או שטיחים שורות שורות ועליהם ערימות של עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, בצלים, עשבי תיבול, פירות, מיני סידקית, חמרי ניקוי, נעלים, בגדים ומה לא.

זה היה ביקורי הראשון במזרח, מעולם לא הייתי באפריקה ועד אז לא ראיתי שוק שמתבצע בישיבה על האדמה וזה נראה לי כמו לקוח מעולם אפוקליפטי. אבל הכל היה כל כך ציבעוני ותוסס ומלא חיות ולאט לאט מצאתי את עצמי מסתובבת בבטחון בין ערימות הירקות ומלקטת לי את מה שחפצתי.

כשעברתי במקום בשעת ערב היה השוק עדין פעיל אבל עכשיו הוא באמת נראה כלקוח מכוכב אחר. השמש כבר שקעה והמקום הואר במאות אששיות, נרות ופנסים, שהטילו את צלליתם של ההולכים בשוק ויצרו עולם של רפאים. פרות עיזים וכבשים הסתובבו בשטח וזללו שאריות ירקות ופירות, אחרוני הקונים מיהרו לסיים את קניתם והסוחרים התחילו לפנות את סחורתם. מרחוק זה נראה כמו עיר בעולם דמוני בסרטים. אך שוב, למחרת בבוקר, "לא נודע כי בא אל קירבו",

כנאמר. בפאתי השוק עמדו המוני מובילי ריקשות על אפניים וחיכו להסיע את הקונים. בתחילה קצת חששתי לנסוע עם אחד כזה, בהיותי זרה יחידה (כי זה לא מוסרי שאני אשב ב"נוחיות" והוא יתאמץ להסיע אותי... כי הוא יכול לתקוף אותי... כי הוא ידע היכן אני גרה ויוכל לשדוד אותי.... וכן הלאה...) אך האלטרנטיבה היתה לסחוב הכל בעצמי לאורך כל הדרך, למנוע מאדם את פרנסתו וגם לשמור על התבדלות במקום לנסות לחיות את החיים כמו שאר ההודים. החלטתי לקפוץ למים. הסתכלתי על שאר הנשים שביקשו את שירותי הריקשאי ועשיתי כמותן.

השווקים שראיתי אחר כך בדלהי או בקואימבטור, היו כבר עולם אחר לגמרי.

הנשים האלה אמנם מוכרות בישיבה על המדרכה ברחוב, אך לשוק האמיתי יש עוצמה ועושר שבודאי לא מקבלים את ביטוים מהתמונה הזאת.

אל תחסום שור בדישו

זמן כתיבת שורות אלה הוא זמן חג שבועות וזמן קציר החיטה, מה שמזכיר לי טיול בהודו הכפרית. בדרכנו מפה לשם בדרכים הארוכות של הודו, הגענו לכפר אחד בעת הקציר. אמנם קציר אורז ולא חיטה אך הדרך היא אותה הדרך. אני מתבוננת והנה כל מגילת רות צצה ועומדת לפני ואני רואה את רות ושאר הנשים, עובדות לאורך השדה, מגלים בידיהן, והן קוצרות את השיבולים ומאלמות אלומות. אחריהן עוברים הגברים אוספים את האלומות ומעמיסים אותן על עגלות רתומות לשוורים שקרניהם צבועות בכל צבעי הקשת. עוד מעט יצא בועז ויאסוף את רות אל ביתו.

ובינתים אנחנו ממשיכים לנסוע ומגיעים אל הבית ואל הגורן. כאן נערמות אלומות השיבולים בערימה גדולה ומתחילה עבודת הדיש (להפרדת גרגרי האורז מהשיבולים), באמצעות השוורים ההולכים בעיגול אין סופי וגוררים אחריהם את המורג שלעיתים יושב עליו גם ילד או נער לעשותו כבד יותר, ומיד אני נזכרת ב"אל תחסום שור בדישו".

בכפר אחר מצאו פטנט "מודרני" לדיש. שם הם פיזרו את השיבולים על הכביש ובמקום השוורים, המכוניות שעברו במקום וראו שיבולים מפוזרות על הכביש נסעו לאט, דרסו את השיבולים ושיחררו את הגרעינים מהמלאנים של השיבולת.

ואז הגיעה שעת אחר הצהרים, הרוח החלה לנשוב והחלה עבודת זרית המוץ לרוח. הסתכלתי על האנשים האלה המחזיקים נפות גדולות, זורקים את הגרעינים למעלה לחסדי הרוח, המוץ הקל עף למרחק וגרעיני החיטה או האורז נאספים במיומנות רבה בחזרה לתוך הנפה, וחשבתי לי כמה אנחנו מבורכים עם הטרקטורים שלנו והקומביינים עם תא הנהג הממוזג והסגור מפני המוץ הזה הנכנס לכל חור, לעומת עבודת הפרך הזאת.....

סופרי הצללים

אני לא זוכרת באיזה מספרי התנ"כ מוזכרים הסופרים היושבים בשערי העיר וכותבים לאנשים את מכתביהם או את קובלנותיהם וטיעוניהם בפני הרשויות, או כל דבר אחר שדורש אסמכתא כתובה. אבל מאז קיים בחיי העם היהודי ערך מרכזי והוא החובה ללמד את הילד קרוא וכתוב כבר מגיל שלוש, חובה שמוטלת על האב. אמנם רק את הבנים, אבל זה עדין מחצית האוכלוסיה. לפיכך המילה הכתובה היא חלק בלתי נפרד מהמהות היהודית,

מבחינתי היה דבר אחד לדעת שיש אנאלפבתיות בעולם, ודבר אחר לפגוש אותה פנים אל פנים על רחבה גדולה לצד בתי משרדים או בית משפט או פשוט על המדרכה בצד הדרך. תופעת הסופרים הכותבים חיה ונושמת בהודו ונותנת מענה למליוני אנשים אנאלפבתים. אבל היום תודעת הצורך בחינוך, או לפחות ידיעת קרוא וכתוב הולכת וגדלה בכל העולם וכמובן גם בהודו, ויותר ויותר ילדים נקלטים במערכת החינוך.