נשות הודו

בכי של תינוק

הבית הסמוך לשלנו היה בתהליכי שיפוץ והרחבה. יום אחד ישבתי על המרפסת והתבוננתי בעבודת הבנאים. אנחנו אומרים תמיד "בנאים" בלשון זכר, אך בהודו שאנחנו ראינו היה לנשים כוח מכריע. הנשים הבנאיות הן כוח השינוע בעבודת הבניה, כמו שהן גם כוח השינוע בעבודות סלילת הכבישים ובחקלאות.

הסתכלתי על הנשים האלה מעמיסות עד אחת עשרה לבנים על מעין גלגל תמיכה וריפוד ששמו על ראשן, ומטפסות עם המטען הזה לקומה ההולכת ונבנית. בתחילה לקומות הנמוכות ואחר כך לקומה שמינית ותשיעית ויותר. לימים הייתי צריכה להעלות לקומה השניה שלנו, מספר לבנים כאלה. חשבתי לי, מה הבעיה, הן הרי מעמיסות אחת עשרה? הרמתי אחת ונדהמתי כמה היא כבדה. שתים, אולי שלוש הן המקסימום כדי לא לשבור את הגב, ועל יותר אין מה לדבר.

נשים אלה קורצו כנראה עם כוחות על אנושיים, או אולי כורח החיים לא השאיר להן ברירות אחרות, ובלבד שתבאנה אוכל לפיות ילדיהן. פיצוץ האוכלוסיה בהודו יצר את הצורך לתת עבודה להמוני אנשים. ומה נכון יותר מאשר לעשות הכל בעבודה ידנית. זהו גם פתרון זול (בהתחשב בשכר הנשים) וגם נותן פרנסה, אך עם זאת הוא יצר עיכוב (מכוון או לא?) במציאת פתרונות טכנולוגיים. מה טוב יותר? אין לי תשובה סדורה, והפתרון הוא אולי לגמרי בכוון אחר, כמו צמצום הילודה...

שמוליק משקיף ממרפסת דירתנו בדלהי

משקלה של כל אבן כזאת להערכתי יותר מקילו, והן מעמיסות עד מעבר לאורך זרועותיהן. הגבר עוזר להן לשים את השכבה האחרונה.

הבנאיות כאן עובדות בחוות "ספיק", חוות חממות הורדים ששמוליק בנה ליד קויימבטור, טמיל נאדו.

חלק מהנשים היו גם אימהות לתינוקות שלא יכלו כמובן להשאר בבית, וכך כשהתקרבת לאתר בניה, או לחממת ורדים, או למקום ריסוק האבנים לצרכי סלילת כביש, יכולת לראות בצל העצים, או על קורה מתוחה, שורות של מין ערסלים תלויים, ורק לאחר שעלה מהן בכי של תינוק, הבנת את פשרם. נשים אלה שודאי לא זכו לחופשת לידה או לדמי לידה שהיו מאפשרים להן הפוגה מסוימת, והיו נאלצות לצאת לעבודה זמן קצר לאחר הלידה, איזה פתרון היה להן פרט להביא את תינוקיהן למקום העבודה ולפחות להענות לצרכיהם מהר ככל שאפשר.

ללא מילים

ערסלי התינוקות באתר עבודה כלשהוא

בסוף העבודה השתוקקו הנשים, כמו כולנו, למקלחת הגונה. אני לא יודעת, אבל אני מניחה שלרובן לא היו מים זורמים בביתן, מה גם שחלק גדול מהבנאיות היו נשים שנדדו אחרי העבודה, וחיו באוהלים או בסוכות צמודות לאתר הבניה, ומשזאת הסתיימה היו מקפלים הכל ועוברים עם כל מיטלטליהן הדלים לאתר הבא.

צרוב בזיכרוני "כפר הוביטים" כזה בפאתי פנצ'קולה, מהימים הראשונים שלי בהודו. בצל חורשה על אם הדרך, נבנה "כפר" של אהלים וסוכות קטנות צפופות צפופות, ממש כמו שדמיינתי את כפר ההוביטים, ללא חשמל אלא מואר בלילה בהמוני אששיות, כמו נחיל של גחליליות, ללא מים זורמים (המים הובאו בטנקרים). אז, לא הבנתי את כל המראה הזה, ורק מאוחר יותר הבנתי שזה כוח העבודה הנודד למטרות בניה, חקלאות וכ"ו.

ובכן, מקלחת, מה עושים? בכל אתר היה ברז מים, במרכזו או יותר בצד. במי הברז הזה, שהיה חשוף לעיני כל, היו הנשים רוחצות, עם הסארי שלהן, ואיכשהו היו מצליחות גם להחליף בגדים. אני לא יודעת אם אי פעם זכו ב"מותרות" הכל כך פשוטות ומובנות לנו, להתרחץ ערומות לגמרי באינטימיות של חדר רחצה. כשהסתכלתי עליהן התחלתי לקבל פרופורציות, להבין, לראות ולברך על כל הדברים הקטנים בעינינו שעושים את חיינו כל כך קלים ונוחים, וממש לא מובנים מאליהם בחלק אחר של העולם.

ולאחר כל זאת, יש מי שיאמר שלאנשים יש סיבה מוצדקת להיות ממורמרים, זעופי פנים, לא מרוצים. זה לא מה שראינו. הם היו יושבים בצוותא בהפסקות או בסוף היום, מספרים סיפורים (שכמובן לא הבנתי), צוחקים מבדיחות שסיפר זה או אחר, ומעין שלוה לא מוסברת שרויה על פניהם, ואת שואלת את עצמך: היתכן? כן, יתכן! וההסבר שנתתי לעצמי היה שאם אלמד להסתכל על הדברים החיוביים והיפים בחיי ולא אתמקד ברע ובשלילה, ומה יש לאחרים ולי אין, אוכל לשפר את חיי עשרת מונים.

אתר הרחצה הזה היה בשכונת המגורים שלנו בדלהי, שכונה של בתים מטופחים של בני המעמד הבינוני הגבוה.

החתונה

המגרש הסמוך לדירתנו היה ריק. בדרך כלל הסתובבו בו כבשים, עיזים, פרות וסתם כלבים משוטטים שחיפשו אוכל משום שעקרות בית רבות היו זורקות מחלון ביתן את הפסולת האורגנית (לא בשרית), והכבשים והעיזים היו רועות בין הבתים וזוכות למזון מן המוכן. הכבשים והעיזים האלה היו "עקודים, נקודים וברודים" ובאחת הן החזירו אותי לסיפורי התנ"ך, לסיפורי יעקב אבינו (שביקש את שכרו מלבן על ידי הפרדת הכבשים והעיזים בעלות הצבע האחד, לבן או שחור, משאר הכבשים העקודים, נקודים וברודים, מה שהתברר לימים כאבחנה גנטית מרחיקת ראות שהעצימה את רכושו במאד מאד.) זה היה אולי המראה הראשון שהזכיר לי את סיפורי התנ"ך ואת דרך החיים התנכית, מה שקרה בהמשך שוב, ושוב ושוב.

יום אחד התעוררנו לקול רעש והמולה מתחת לחלוננו, בשטח המגרש הזה. המון אנשים שהגיעו למקום גררו עמודים, בדים, שטיחים, סירים ענקיים, ציוד חשמל, ציוד מטבח, ציוד הגברה, ונראה שמתכוננים לאיזו שהיא מסיבה. לא ידענו למה לצפות, אך חיש קל ראינו שהוקם במקום אוהל ענק, האדמה כוסתה בשטיחים, חוטי חשמל נמתחו לתאורה והפועלים החלו לקשט את המבואה לאוהל בשרשרות של אלפי פרחי טגטס כצבע הזהב ובפרחי יסמין לבישום המקום. דרך הקישוט הזאת של שרשרות טגטס ויסמין נמכרות בשווקים באלפיהן, ובכל שוק אתה יכול לראות את שוזרי השרשרות ליד שקים מלאים פרחים, ואין כמעט אירוע פרטי או ציבורי שלא יתקשט בפרחים אלה.

שוזר פרחי טגטס באחד השווקים לצורך מנחות במקדשים, לחתונות ואירועים, לקישוט הבתים של בעלי השמחה, לקישוט סוסי החתנים, למשאיות בדרך ועוד ועוד.

למחרת הגיע תור המטבח. ברוב האירועים שראינו גם אחר כך, קטנים כגדולים, היו מכינים במקום האירוע את כל האוכל והכיבוד, וכך היה גם כאן. בין הקיר האחורי של הבית שלנו לבין האוהל השאירו רווח של כשלושה מטרים, שתוך מספר שעות נהפך למטבח עם "צבא" של טבחים, עוזרים, מלצרים ושוטפי כלים, כלי הגשה וכלי אוכל, סירים ענקיים ומחבתות בעמדות בישול רוחשות ומבעבעות. והריח... הוי, הריח...והרעש...הוי, הרעש...

מסיבות החתונות שאנחנו ראינו, גם במקומות אחרים בהודו, לא מתחילות במקום האירוע אלא איפה שהוא, אולי בבית החתן (אם הוא במרחק סביר), או בבית אחד הקרובים. משם יוצאת תהלוכת החתן. לעיתים החתן רכוב על סוס מקושט בפרחי טגטס ובקישוטים מנצנצים אחרים, הוא לבוש בבגד המסורתי ומקושט בכובע מיוחד, וסייס הולך לפניו ומוביל את הסוס. אבל תמיד הולכת לפני החתן תזמורת קטנה שמשמיעה תרועות בחצוצרות ומתופפת בקולי קולות בתופים קטנים וגדולים, ואתה יכול לדעת שמתקרבת תהלוכת חתונה הרבה הרבה לפני שראית אותה. הכלה "שלנו" באה במכונית מקושטת, כיאה למשפחה אמידה.

לקראת ערב התחילו להתקבץ האורחים. אנחנו כמובן לא היינו מוזמנים, אבל איך אפשר לעמוד מנגד כשמתחת לאפך חוגגים חתונה, בדרך כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים באולמות אירועים, ואנחנו הזרים היחידים בסביבה? אמרתי לשמוליק: "בוא נלך להציץ ואולי נצליח גם להכנס"... חיכינו שהאוהל יתמלא באורחים ופחות נבלוט, והתקרבנו להציץ.. ואחר כך התקרבנו עוד.. ועוד.. עד שנכנסנו. בשלב הזה אני לא זוכרת אם שמוליק היה עדין לידי או שהתביש ויצא. אני, מכל מקום נכנסתי, הנהנתי בחיוך לאורחים שקיבלו אותי והסתכלתי על הכלה הלבושה בסארי אדום יפה ביותר (להבדיל מהשמלות הלבנות שלנו, השמורות בהודו לאלמנות), על צוארה וידיה תכשיטי זהב מרהיבים, וכפות ידיה מקושטות בציורי חינה. בן זוגה ישב לידה והם נראו זוג צעיר יפה ונחמד.

המוזיקה היתה בפול ווליום, האורחים רקדו, המלצרים הגישו והשמחה היתה כמו בכל מקום, ואמרה לי שהגיע זמן לצאת.

נערה מתקשטת בציור חינה אצל אחד האמנים, אולי לפני אירוע משמח או סתם ליופי.