המטרה - דלהי

אורזת המזוודות

רעיה

הטיסה שלי לדלהי עברה דרך לונדון (לבקר את מירב), פריס (כתחנת בינים) ולדלהי. ללונדון לא נסעתי "בידיים ריקות". הצטרפו אלי תמר ונועל'ה הקטנה שהיתה אז כבת שנתיים. חשבתי לי, איך השתנה העולם בתקופה כל כך קצרה, הרי החותמת הראשונה שנחתמה בדרכון שלי היתה כשתמר, אמא של נועל'ה היתה גדולה מנועל'ה, והנה זאת הקטנטונת כבר מטיילת בעולם, דבר שאני רק יכולתי לחלום עליו.

מה לוקחים לנסיעה כזאת? לשהות כל כך ארוכה? זה הרי לא טיול קצר שגם אם שכחת משהו, הוא מחכה לך בבית. אנגליה היא מדינה אירופאית קרירה וגשומה, עם קוד לבוש שאני פחות או יותר מכירה, והודו כמעט נחשבת לעולם שלישי, איזה לבוש לובשים שם? כמה יקר / זול? מה עם ציוד רפואי? האם חם או קר? האם אפשר לכבס במכונה או יש לעשות זאת ביד? וכן הלאה וכן הלאה עוד אלפי שאלות שאין לי את מי לשאול וממי לקבל תשובות, כשעדין המחשב והאינטרנט למטרות מידע כזה הם עבורינו עולם עלום.

התחלתי להעמיס: בגדי קיץ ובגדי חורף, בגדי עבודה ולאחר העבודה, בגדי חול ובגדי חג, ארוכים וקצרים, עליונים ותחתונים, בגדים לשמוליק ובגדים לעצמי, נעלים כנ"ל, ותרופות ועזרה שניה וספרים... חיש קל התמלאו להן שתי מזוודות ענקיות ועוד תרמיל גב. באיזה משקל? אל תשאלו... אז מה מורידים? בלי החולצה הזאת אי אפשר...ואת זה אולי אצטרך אחר כך... וזה מאד חשוב... איך שהוא הצלחתי לטוס ללונדון עם כל הכבודה (חלק מהמשקל נחשב על נועל'ה ) ואחר כך גם לעבור בשלום לפריס, (בבריטיש אייראייז). אך כאן עצרו אותי אחר כבוד ונתנו לי אחת משתי ברירות, לשלם המון המון על "אובר", או להפטר מעודף המשקל. התשלום היה רצחני והיה מרושש אותי לגמרי, כך שלא נותר לי אלא לעמוד באיזו פינה נסתרת מחמת הבושה, ולהשאיר על הרצפה ערימה גדולה של בגדים, לטובת מי שיקח אותם.

נועל'ה, נכדתינו הבכורה

כוחו של חיוך

לאחר טיסה ארוכה ומיגעת נחתנו בדלהי. לא אתייפיף ואומר בכנות שהרושם הראשון שקיבלתי בנמל היה בין קשה לקשה ביותר.

החום בלתי נסבל, חולדות הסתובבו בשמחה ליד הקירות וליד מסועי המזוודות, הגברים נראו לי כולם אותו הדבר וחשבתי לי איך הם מבדילים בין זה לזה... הנשים כולן לבושות בסארי...בחוץ כאוס מוחלט...לאן נפלתי?...אבל לאחר רגע ראיתי את שמוליק שחיכה לי ונשמתי לרווחה.

העמסנו את המזוודה הבודדת שנשארה ועלינו למכונית החברה ששמוליק בא איתה. אני לא יודעת כמה קילומטרים בין דלהי לפנצ'קולה, אך משך הנסיעה הוא כשש/ שבע שעות (וזאת לאחר טיסה מלונדון לפריס, ומפריס לדלהי). לאחר כשעתיים אנחנו עוצרים באיזה קיוסק קטן. "בית התה" הזה הוא סוכה מטה לנפול עם איזה שולחן די מלוכלך, בחוץ בצל העצים, סמוך לכל הערפיח של המכוניות על הכביש.

למראה פני הנדהמות למקום שהוא מזמין אותי, אומר לי שמוליק "אל תדאגי אני אוכל כל פעם במקומות כאלה". אנחנו מזמינים צ'אי ומשהו לאכול והמוכר, חייכן ומסביר פנים עושה ככל יכולתו לעשות לנו טוב. בשפת הידיים אני מנסה קצת לדבר איתו ואנחנו נפרדים בחיוך וממשיכים בנסיעה.

לאחר כשעתיים נוספות, עוצרים שוב, הפעם במקום מאד יפה עם מדשאות ומבנה נעים ומסביר פנים ואפילו ממוזג. אני כבר ממוטטת מעיפות ומתה להכנס למזגן, ואז אנחנו ניגשים להזמין ומגלים לזוועתינו שתיק העור של שמוליק עם כל הדולרים שהיו לנו, הדרכונים וכל המסמכים החשובים איננו. בחשבון פשוט הבנו שהוא נשכח או נגנב בשהותינו בקיוסק לפני שעתים.

אין ברירה, אנחנו מתפללים לסיכוי ההזוי שנמצא את התיק, ומבקשים מהנהג בדחילו ורחימו שיסע שעתים בחזרה עד לקיוסק העלוב. רק ירדנו מהאוטו, והמוכר רץ לעברינו ובחיוך גדול מושיט לנו את התיק על כל תכולתו, לא החסיר אגורה. מה להגיד לכם? הוא יכול היה לספר לנו מה שירצה ובכסף שהיה שם הוא יכול היה לקנות לו המון דברים שידו לא משגת, ובכל זאת ידו לא היתה במעל. להפגש עם אדם כזה ביום הראשון, גרם לי באחת להסתכל על הודו לא רק דרך הרושם הראשוני, החיצוני, ועורר בי את הרצון והסקרנות להעמיק ולהרחיב את זוית הראיה שלי, לנסות לגלות מה מסתתר מעבר לפני השטח של עוני ולכלוך ותנאי חיים בלתי מתקבלים לעיתים על הדעת.

התמונה צולמה ליד המבצר האדום בדלהי, בביקורה של מירב אצלינו חדשים רבים לאחר תקרית התיק, אך תיק העור הקשה הזה הוא אותו התיק.

ישראלי או פאנג'בי

שמוליק

אני רוצה להרים את המסך ולו רק במקצת, מעל המפגש שלי ושל רעיה עם הודו,

מפגש שטלטל את שנינו, ואני מאמין ששלוש שנות שהותינו שם היתה תקופה מהיפות והמענינות בחיינו. במשפחה שלנו, לכל אחד יש את הודו שלו. ראשון לכולם הוא אבנר אייזיק, בעלה של מיכל בתי הבכורה שהוא בן למשפחה של יהודים הודים גאה ומפוארת, עם תרבות והיסטוריה מרתקת. וגם מירב, תמר ואבנר ילדינו, כל אחד בדרכו שלו נגע בהודו ואהב אותה והושפע ממנה.

תחילת הרומן שלי ושל רעיה עם הודו החלה כאמור, דרך עבודתי כאשר נשלחתי להקים שלושה פרויקטים של חממות ורדים מתקדמות בהודו. לצערי הרב הפרויקטים כשלו מפני שהטכנולוגיות לא התאימו להודו וגם לי עצמי יש חלק נכבד בכישלון, ובהקשר הזה אני נושא עמי אכזבה רבה.

החממות הוקמו ליד צ'אנדיגר (במדינת פאנג'אב), ליד דלהי (במדינת האריאנה) וליד קוימבטור שבמדינת טמיל נאדו, ובכל המקומות האלו לוותה אותי רעיה. כאן נפגשנו עם עולם ענקי שהעמיד אותנו בפרופורציות הנכונות על סדר הגודל שלנו בעולם, והרי כל ישראל כולה שווה למספר התושבים בעיר בינונית בהודו.

כאשר אני מעמיד את הערכים שלי כישראלי שגדל בקיבוץ, מול התרבות ההודית והערכים ההודים, אני שואל את עצמי מאין צמחה האהבה הזאת לתרבות המזרח הענקית. הרי באותה תרבות, קפצו למותן מחומת מבצר הארמון בג'ודפור (במדינת ראג'סטן ) עשרות ילדות, נערות ונשים, כאשר באחת מהמלחמות האין סופיות של הראג'ות, נכבש הארמון. והרי נהוג היה באותה תרבות, לשרוף את האישה עם בעלה לאחר מותו, מנהג שבוטל חוקתית רק בעשרות השנים האחרונות. ואי אפשר שלא לבכות על מר גורלה של ילדה הודית בת עשר שחותנה בעל כורחה עם זקן, ומשנפטר, נדונה לחיים מרודים של אלמנה, ללא עתיד וללא הווה וללא עבר. וכת הטמאים שאי אפשר לברוח ממנה. והאמונה באלפי צלמים, פסלים וחיות.

לאור כל זה איך אפשר להסביר שהמרחבים ושדות החיטה והאורז, הירקות והפירות של מדינת פאנג'אב, הם כבית שני שלי שאני אוהב אותם אהבת נפש. קשר הקירבה שאני מרגיש לגברים הסיקים הפאנג'בים בהירי העיניים ובהירי העור, עם קומתם התמירה, עם הטורבן הגלול סביב ראשם שמורכב מיריעת בד באורך של שמונה מטרים שבהם היו מסתירים את הסכין להגנה במלחמות הרבות שנלחמו, ואת המסרק כדי שיהיו נקיים ומטופחים. מאין באה לי התחושה החזקה שבאיזה שהוא גלגול בעברי הייתי סיקי פאנגאבי? לאלוהים פתרונים... זה ממחיש עד כמה המפגש בין התרבות שלי עם התרבות ההודית היה דרמטי מבחינתי.

כמה קרבה אני חש לגברים הגאים והלוחמים עזי הנפש האלו שרק בתקופתה של אינדירה גנדי הוכנעו כאשר מרדו בממשל המרכזי של הודו במרד הסיקים הגדול וכמה זה סמלי שאישה הכניעה אותם.

הציור ממחיש את השפעת הודו עלי.

אני פמיניסט מושבע מילדותי ועד היום וזה בדנ"א שלי, תכונה שנטבעה בי מילדותי. לא זכורה לי אפליית נשים בשום צורה שהיא בחיים שלנו בדגניה. אבל ברבות הימים התבררה לי מציאות שונה לחלוטין, בה הגברים נלחמים מלחמת חורמה כדי לשמור את מעמד המין הנשי בנחיתותו. לתופעה הזאת יש השלכות נוראות במיוחד במזרח, ובהודו בפרט, ולמדתי בהודו על מציאות שההודים לא ששים לדבר עליה, שגם בלידה וגם במוות היחס לנשים קשה ביותר. כאשר חזרנו לארץ לאחר מספר שנים ציירתי את טקס ה"סאטי".

בתחילה הרגשתי מבוכה בגלל הפרימיטיביות של הציור ועם השנים שחלפו גאתה בי גאוה איך בקוים ספורים ציירתי מצבים מסובכים ביותר. בתמונה, כוחות האויב עם הפילים, הפרשים, הקשתים והמרכבות פורצים את שער מבצר הארמון ומציתים כול מה שנקרה בדרכם. נשות המהרג'ה החוששות מאונס ושבי, קופצות למותן מגג הארמון לא לפני שהטביעו את כפות ידיהן האדומות מדם על קיר הארמון (בארמון ג'ודפור). ואם חשבתם שהדמיון שלי עשיר, אז זאת הייתה המציאות. מאירועים כאלה בעבר תבינו את הקושי של הודו להשתחרר מהגנים שנצרבו בעבר בדנ"א ללא הבדל אם הוא מוגולי מוסלמי או הינדי.