סיפורי הודו (1994-1997)

המלחמה על הדגל

רעיה:

הקשר שלי עם הודו התחיל למעשה כשהייתי בסוף בית הספר העממי (כפי שנקרא אז), באמצע שנות החמישים, כשהייתי מדריכה של הילדים בכיתות ד', ה'. אני לא זוכרת האם נושא ההדרכה הוכתב לי או מיזמתי, אך הוא היה על תרבויות המזרח, סין והודו. קראתי אז את הספרים של פרל בק "האדמה הטובה" ואת ספרו של עזריאל קרליבך "הודו, יומן מסע" שפתחו לי צוהר לעולם הגדול, המוזר והכל כך שונה מהעולם שלי, עולם שקורה כאילו באגדות כמו המיתולוגיה היוונית, אך לא, הוא קורה עכשיו. הם עוררו את סקרנותי והשאירו אותי עם רצון לדעת עוד ועוד, ועם משאלה בעלת סיכויים אפסיים לבקר פעם בחיים במקומות אלה. (להזכירכם שהזמנים היו לפני "פתיחת העולם" ועידן הטלויזיה, האינטרנט, הטלפון, הטיסות ההמוניות, וכמובן בחיים של ילדת קיבוץ לאחר מלחמת העצמאות).

מקדש מינאקשי במדוראי, דרום טמיל נאדו.

מעבר לחלומותיה של ילדת קיבוץ לראות בחייה מקום כזה?....לא!

תקופת ההדרכה מחזירה אותי לרגע לזמן שאני בעצמי הייתי ילדה בתנועת הנוער. מאד אהבתי את ה"פעולות" (כפי שנקראו המפגשים) ולדעתי לא החסרתי אף אחת. אהבתי את קבלות השבת בליל שישי וביחוד את הריקודים שבאו אחריהן, את משחקי החברה בלילות החורף, את לימוד הקשרים השונים לקראת מחנה, את הקומזיצים הליליים.

אבל בעיקר זכורות לי הפעולות של א"ש לילה ומשחקי "המלחמה על הדגל" הליליים. אחד המדריכים האהובים היה לייזר מילוא (אליעזר מילוא). לייזר, בחור גבוה, רזה, נאה ובעל קול עמוק וסמכותי שהלכנו אחריו כ"חלילן מהמלין". הוא לקח אותנו לשדות בלילה, תרגלנו איתו התגנבות יחידים, למדנו לזחול בדממה, למדנו את מפת הכוכבים, והדובדבן שבקצפת - הקומזיץ שהיה סופה של הפעולה. מסביב למדורה היה לייזר פוצח בשירה בקולו העמוק ואנחנו מחרים ומצטרפים אליו ב"ליבלבו אגס וגם תפוח", ו"הוי וניה"...."מי הוא המיילל ברוח"..."צלצל קטרוס צלצל בעצב"... ו"הרוח נושבת קרירה ונוסיף עוד קיסם למדורה".. העשן עולה למעלה, הגיצים מתנצנצים ואנחנו חבורה של ילדים יושבים בלילה ושרים אפילו ש"מסביב יהום הסער"... הפינג'ן אמנם לא היה, אך לפעמים היו תפוחי אדמה, ותמיד היה איזה צ'יזבט או שנים שלייזר סיפר וניסה להפחיד אותנו.

יש במדורה קסם כישופי שאבנר וילדיו ונכדינו האחרים אהבו ועודם.

עוד זכורה לי פעולת לילה של "המלחמה על הדגל". למי שלא מכיר, הקבוצה נחלקת לשתי קבוצות. לכל אחת יש עיגול מצויר על האדמה במרחק גדול מהיריב שזהו "הבית שלה", ובתוכו דגל. כל קבוצה צריכה לגנוב את דגל היריבה ולהביא אותו לביתה מבלי להתפס, וכמובן לשמור שלא יגנב דגלה.

אני זוכרת פעם אחת שהצלחתי לגנוב את הדגל, אבל אם ההתגנבות אל הדגל היתה ללא ידיעת השומרים מתי, מאיפה יבוא הגנב ואיזה ילד בדיוק הוא יהיה, הרי משנגנב הדגל כל השומרים דלקו אחריו. ברחתי והצלחתי להסתתר בין ענפי הקוזארינות המשתפלים מטה, שליד מגרש הכדורסל. המקום היה חשוך ואפל ובדמיון, חורש רעות. נשמתי ונשפתי כמו קטר מהריצה הבהולה וגם קצת מפחד להתפס. לפתע שמעתי את צעדיו החרישיים של שמוליק לובין, בן כיתתי, שהיה בין הרודפים ועכשיו חפש מענף לענף. עצרתי את נשימתי ככל שיכולתי שלא ישמע ועמדתי דמומה, אלוהים יודע כמה זמן. למזלי נשמעה פתאם קריאה לשמוליק והוא עזב את המקום שבריר שניה לפני שגילה אותי.

אני שואלת את עצמי למה אני כל כך זוכרת את הסצינה הזאת? אין לי תשובה סדורה, אבל אולי בגלל האומץ לעמוד כך מוסתרת בענפים בחושך המאיים? אולי בגלל עצירת הנשימה הארוכה? אולי בגלל ההצלחה?

הרגלים המבצבצות מבין הענפים מזכירות לי את המחבוא בינות לענפי הקואוזרינות.

בחזרה להודו

לאחר שעזבנו את דגניה, שמוליק עבד בחברה שעסקה בגידול ורדים. כתוצאה מעבודתו זו הוצע לו על ידי משקיע פרטי, לנסוע להודו להקים שם חממות לגידול ורדים ולהדריך את ההודים בטכנולוגיות החקלאיות החדשות שפותחו בישראל, וכך הוא בא ערב אחד והציע לי לנסוע להודו. אני אדם שקשה לי מאד עם שינויים כל כך קיצוניים, ובעצם רק התחלתי להפנים ולהתרגל למצב החדש של חיים עצמאיים, פרטיים הרחק מהחממה הקיבוצית. אבל החלום הרחוק ההוא לראות את הטאג' מאהל, לחוות את הפולחנים הדתיים האליליים המוזרים והפראיים כפי שקראתי עליהם בספרים, לבקר בארץ כל כך רחוקה ומוזרה, כל אלה גרמו לי לשפשף עינים ולזקוף אזנים כדי לודא שאכן ההצעה הזאת אמיתית. אבל כך היה.

שמוליק נסע כמה חדשים לפני כדי להתארגן ולמצוא דירה, וגם כמובן בגלל צרכי העבודה, ואני בינתים ארגנתי את הדרוש בארץ.

האלה קאלי היא אולי האלה רבת העוצמה ביותר משום שבכוחה להרוס אך גם לבנות מחדש. מצאנו במקומות רבים את דמותה כפסל קטן או גדול יותר, שאנשים העמידו על אם הדרך ולידו קופסה קטנה. עוברי האורך שעברו ליד האלה היו "נותנים" לה פרוטות אחדות במשמע "אם לא מועיל שלא יזיק". גנבים לא העזו לקחת את השלל מפחד שיורע להם וכך היה האדם שהעמיד את הפסל חוזר בערב ואוסף את הפרוטות.

מומבאי

שמוליק:

את רשמי אלה כתבתי זמן קצר לאחר ששבנו מהודו ב1997, והרי הם לפניכם.

הפרויקט הראשון שהייתי אמור להקים היה בסביבות העיר צ'אנדיגר, שהיא עיר הבירה של מדינת פנג'אב, למרגלות ההימליה בצפון מערב הודו, ואנחנו גרנו בפנצ'קולה שהיא עיירה סמוכה, (סדר גודל של כ200.000 תושבים). אך כל ציוד החממות מישראל הגיע לשדה התעופה במומבאי ולשם נשלחתי.

בבומביי, או מומבאי כפי שההודים קוראים לה היום, שהייתי במשך חודש ימים בבית מלון, בהמתיני לשחרור הציוד לפרויקט החממות. בשבילי, חודש ימים לטייל בבומביי זאת מתנה שאין יפה ממנה, וכל שנחוץ לי אלה הן רגלי ומצלמה, והחוויות אמורות לזרום כמעיין שאין לו סוף. אבל במציאות זה היה שונה לחלוטין. מיד עם צאתי מהמלון הקיפו אותי חבורות של קבצנים, ומחמת שערי ועורי הבהיר

שמשתי כמגנט רב עוצמה לפושטי היד, ואפילו אני, שאני קשוח ביותר, נאלצתי להסתגר במלוני והפסדתי חוויה יוצאת דופן בשבילי. אבל זה היה בתחילת שהותי בהודו וכשרעיה היגיעה, הדברים רוככו יותר והכרתי את הודו עד כמה שאדם זר יכול להכיר את העולם המדהים הזה. ובכל זאת ללא מה שהוא על בומביי אי אפשר.

בומביי היתה בזמנו הפנינה של הודו, בחוף הנהדר שלה עם האורות שלו, במודרניות המסחרית שלה ובעושר העצום שהצטבר אצל הטייקונים שלה. אך בעשרות השנים האחרונות עוברת הודו תהליך אורבניזציה מואץ ביותר, ואל העיר המודרנית יחסית ויפת הקווים והצורות, נוספו בחמישים השנה האחרונות סלאמסים ענקי מימדים שגדלו ותפחו למימדים מפלצתיים. הודו היא מדינה דמוקרטית שהבלאגן בה רב ועצום והסלאמסים נבנו על גדות תעלות המים המנקזות את מי המונסונים לאורך הרחובות, ברווח שבין הבתים לתעלות המים.

לאף אחד בהודו אין את הכוח למנוע את התהליך הזה, כך שהאנשים שגרו בבתים יפים ומסודרים, מצאו את עצמם במצב שהקירות החיצוניים של בתיהם שימשו בצידם השני כתחילתם של סככות הפחים של הסלמס, ועוד עשו להם טובה ולא חסמו את הדלתות מבתיהם לכביש ברחוב והשאירו דרך צרה לשימושם.

לרוב תושבי הודו ובודאי לא לתושבי הסלאמס אין בתי שימוש ואת צרכיהם הם עושים ליד מקוי מים, ובמקרה הזה ליד תעלות המים שנהפכו לביב שופכין מצחין והשטח שלידם ל"שדה מוקשים". כמובן שלא נכנסתי לתוך הסלאמס, אבל ממרומי מלון גבוה או בעוברך במקומות סמוכים, או בטיסה מעל השכונות, אתה רואה את כל הכיעור, הקושי, העוני והמחיר האדיר שהאנשים מוכנים לו ובלבד שיהיה להם הסיכוי להביא אוכל לפיות ילדיהם.

זה מול זה, בנין תחנת הרכבת המפואר-תחנת ויקטוריה, שנבנה על ידי הבריטים, והסלאמס במומבאי. בכל זאת אפשר לראות בתמונה את הילדים עם מדי בית הספר, מה שנותן תקוה גדולה.

הכבישים צרים מלהכיל את התנועה הצפופה שזורמת בהם וזיהום האוויר גבוה כל לך שבקושי אתה רואה דרך האובך. להיות בבומביי ביום הודי לוהט, כאשר הלחות מגיעה למאה אחוז, זה גיהינום אמיתי שאומרים שרק הסלאמס בכלכתה משתווה לו, אבל אני אישית מכיר מהמשך שהותי בהודו עוד כמה מקומות שראויים לתואר גיהינום עלי אדמות.

ואף על פי כן במפגש עם בני המעמדות הנמוכים, בחום הנורא ובתנאים הבלתי אפשריים שהם חיים בהם והידיעה שאי אפשר להחלץ מהמצב בו הם נתונים אפילו בגילגול הבא, אתה מוצא הומור ושמחת חיים ואושר במשפחתיות ההדוקה שלהם ואסטטיות באמנות שלא תמצא כזאת בעולם המערבי בכלל. לדעתי, במאבק האיתנים שמתרחש היום בהודו בין התרבות המערבית הדורסת לבין התרבות והמסורת ההודית רבת השנים, המעט שאני יכול לומר הוא שיש לתרבות המערבית יריב ראוי ומי יגבר על מי לא ברור לי בכלל.

שתי דמויות, שתי תרבויות. היש טובה יותר? היש חזקה יותר? לא אדע...