הטאג' מאהל

רעיה

בילדותי היו הדודים שלי בביקוריהם בדגניה, מביאים לעיתים סדרות ספרים על נושאים שונים ואינציקלופדיות. כך קיבלנו סדרת ספרים על המלחינים הגדולים, בך, בטהובן, שוברט, מוצרט... על הפילוסופים הגדולים אפלטון, אריסטו, בודהה, זארטוסטרה... ועל גדולי עולם אחרים כמו ניוטון, מארי קירי, לואי פסטר, אדיסון ועוד. וכך גם קיבלנו את הספר "פלאי עולם" על שבעת פלאי עולם שנחשבו אז. היום נוספו לפלאי בניה אלה אתרים נוספים, אבל אז הם היו שבעה. אני זוכרת שקראתי בהם הלוך וחזור פעמים רבות, ואחד מהם, הטאג' מאהל, עשה עלי רושם עצום כמושא נכסף אך בלתי מושג במושגים שלי אז. והנה, השנים עברו והחיים הובילו אותי לכאן, להודו וביחד עם שמוליק אנחנו מתכננים את הטיול לטאג' מאהל.

על נהיגה ואישורים

שמוליק

לא הורשתי לא על ידי רעיה ולא על ידי מעסיקי לנהוג בהודו, מפני שעל כביש הודי אופייני שהוא בדרך כלל עם נתיב אחד לכל כוון, נעות אין סוף משאיות "טאטא", "אמבסדורים" ורכבים דו גלגליים, אוטו-ריקשות, סקוטרים, אופניים ופרות בעירבוביה בלתי אפשרית, כאשר החוק הוא בגדר המלצה בלבד.

בלילות, בכבישים בין עירוניים, נוהגים נהגים רבים ללא אורות כדי "לחסוך בחשמל" כדבריהם, ואז כשרק פסע בינם לבין התנגשות, הם מדליקים את האורות הגבוהים, מסנוורים כמובן את הנהג שממול ורק אקרובטיקה של נהיגה מצילה את כולם מתאונה (או שלא).

מסיבה זאת היינו עושים את כל הטיולים בטכסי "אמבסדור", שהוא ה-מונית של הודו, וכמו שהיה לפני עשרים וחמש שנה- בדרך כלל ללא מיזוג אוויר, ונהג הטכסי היה צמוד אלינו כל ימי הטיול. היחסים בין רעיה לנהגים שלנו נרקמו בצורה כל כך יפה כאשר בכל טיול היא היתה מתחילה לדובב את הנהג עם האנגלית הרצוצה שלו, מציעה לו מהסנדויצ’ים הנהדרים שהייתה מכינה לשעות הנסיעה המרובות, והנהג תמיד היה מסרב בתחילה, ולאורך הדרך ועם הפשרת היחסים היה אוכל בשמחה.

כל כך הרבה למדנו על ההודים הפשוטים שנהגו לנו, והדבר העיקרי שלמדנו הוא לאהוב אותם.

רעיה ואחד מנהגי הטכסי שלנו, אך לא זכור לי לאן טיילנו כאן ומתי.

השלוה שלפני הסערה

ה"תנ"כ" שלנו לתכנון הטיולים בהודו היה ה"לונלי פלנט", ולפיו יצאנו מדלהי בכוון מזרח לאורך היאמונה והגענו, בדרכנו לאגרה, לעיירה "מטורה" הבנויה על גדת הנהר. זו היא עיר קדושה כי כאן שהה קרישנה באחת העלילות שבמהאבארטה (המיתוס ההינדי).

באחד הרחובות לאורך הגדה, בנויים הבתים עם מרפסות עץ צבעוניות יפות ביותר שרעיה לא הפסיקה לצלם אותן; בגומחה קטנה ישבה מוכרת מים ויצקה מים לרחיצת הידיים או לשתיה; בגתים שנכנסים לתוך מימי הימונה רחצו ההינדים בחברותה במים הקדושים; נערים ישבו ליד המים לגילוח של שיער הראש (אולי לחניכה כלשהי), על ידי הספר שהשאיר להם במרכז הגולגולת ציצת שיער שתהיה "אנטנה " לשמים... והכול בניחותא ובשלוה כאילו המציאות אינה נוגעת בהם בכלל, וקדושת הימונה שורה מעל לראש כולם.

סימטה במטורה. האדון נח את מנוחת הצהרים שלו, האנשים עוברים מפה לשם, ויש הרגשה שלמרות הפומביות אתה לא חודר לעולמי ואני לא חודר לשלך.

בכל פינת רחוב, במקומות ציבוריים, בבתים הפרטיים, בכל אוטו ריקשה, אוטובוס, חנות מוסך או עסק, יש מקדש קטן. הנחת מנחות, תפילה כשמשכימים בבוקר, כשהולכים לשנת הלילה או בכל שלב חשוב במשך היום, זה חלק אינטגרלי מחיי היומיום.

כאן, במטורה יושב הכהן על שק ליד מקדשו הקטן, פניו לרחוב והוא קורא בריכוז רב באחד מספרי הקודש.

מי שידו לא משגת לקנות בקבוק מים(?) יכול לשטוף את ידיו או לשתות מים תמורת פרוטה או שתים...

אחת המרפסות במטורה.

ועוד אחת...

נערים בטכס הגלח ליד מימי נהר היאמונה הקדוש.

השחור והלבן

מהשלווה והיופי של מטורה אנחנו חוזרים לדרך הראשית לאגרה. הכביש עמוס לעייפה והמונית מתנהלת

בעצלתיים; מיזוג אויר כאמור אין; הרעש והחום נוסקים לגבהים; החוק למניעת פליטת עשן מהמכוניות לא קיים ורוב המכוניות פולטות עשן שחור בכל האצה מה ש"צובע" ומשחיר את האוזן השמאלית של היושב ליד החלון כמו אותו מנקה ארובות מהסרט;

רעיה כבר בשלבי מיגרנה מתקדמים; ואז, כמו להוסיף שמן למדורה, אנחנו נכנסים לפקק בכניסה לאגרה שלא רואים את סופו. החום כבר בסביבות אלוהים יודע כמה, האויר שחור ומזוהם בתוך הפקק המתנהל לאיטו שאין קשה ממנו ורעיה מאדימה מהחום וחצי מאולפת ואני חושש לה מאד מפני שהמצב הוא בלתי אפשרי. אבל אז כדרכם של פקקים, שפתאום הם נפתחים, וגם אנחנו התחלנו להתקדם ויצאנו מהכאוס.

למרות מצבה, רעיה לא הסכימה לדחות את החלום ובאנו להציץ הצצה ראשונה על הטאג' מאהל. למחרת טיילנו לנו ברגל את הטיול הראשון מבין אחדים לטאג' מאהל המרהיב ביופיו.

על יופיו של הטאג' והסיפורים המפולפלים שעמדו בבניתו נכתבו כבר הררי מילים ולא נוסיף עליהן, אבל היום, עם התפתחותה המואצת של הודו, עומד המבנה המיוחד הזה בבעיה רצינית ביותר של התמודדות עם זיהום האויר הקשה. העשן והפיח השחור עפים ומתפזרים לכל עבר ומשחירים את המבנה הלבן היפהפה הזה. ואכן, "צבא" של מנקים ומומחים נלחמים יום יום בטחנות הרוח המשחירות את הטאג', ולנו לא נותר אלא לקוות שאכן יצליחו במאמציהם.

יופיו של הטאג' מאהל לא מוטל בספק מכל זוית שתסתכל עליו, מבחוץ ומבפנים, אך שער הכניסה אליו מרשים בדרכו לא פחות. הסימטריה המופלאה, מלאכת האמנות של שיבוץ האבנים והתמונה היפהפיה שהן יוצרות השאירו אותנו בהרגשה שאנחנו באמת נכנסים למקדש. מקדש של יופי, של שלמות הרמונית, של כשרון ויצירתיות מתפרצת.

הטאג' מאהל בתפארתו.

התמונה הזאת צולמה ביום ערפל או ביום של ערפיח קשה. אך בעוד שעם ערפל אין שום בעיה, הרי ערפיח הוא הסכנה היומיומית שמומחי השימור צריכים להתמודד איתה.