לך בעקבות היאמונה

עיר דו-קוטבית

היאמונה הוא נהר רחב ידים והוא יובלו הראשי של הגנגה (גנגס).

לגבי, שגדלתי ליד הירדן, הנהר הגדול בישראל, שבמושגים של היאמונה הוא פלג מים קטן ולא יותר, לימד אותי היאמונה את סדר הגודל הפיזי של ארצנו הקטנטונת. בצד המונומנטים הענקיים מעשי ידי האדם הוא הכניס אותי לפרופורציות לגבי המרכזיות שלי ושל ישראל במעשה הבריאה והכניס לליבי קצת צניעות שלא הזיקה לי בכלל.

אני לא מתכוון לספר על האתרים מעשה ידי האדם, ולא על הטבע של הודו, מפני שהם מתוירים ומפורסמים מאד, אלא לשתף אותכם באותם המקומות המיוחדים שאני ורעיה ובני משפחתנו שביקרו אותנו בהודו נגענו בהם, ואת הזווית המאוד אישית שלנו.

ונחזור ליאמונה, הוא זורם מהרי ההימלאיה ליד רישיקאש במים צלולים ובשצף קצף ומגיע לדלהי עייף ומותש אבל רחב ידים. משם הוא ממשיך בדרכו הלאה לאגרה ולמפגש הנהרות, שם הוא מתאחד עם הגנגה. היאמונה הוא נהר קדוש ועם הצטרפותו לנהר הגנגה מתאחדים קדושתם של הנהרות ויוצרים את הליבה הקדושה של ההינדואיזם.

הסיפור שלנו עם היאמונה מתחיל בדלהי.

דלהי היא עיר "דו קוטבית" במובנים רבים שלא אכנס אליהם. ובכל זאת, גרים בה עשירי העולם בבתים ממוגנים מפוארים ולידם עשרות אלפי אנשים שגרים ברחובות ממש או בסלאמסים. יש בה מקומות צפופים עד לאין שיעור כמו "אולד דלהי" שכוורת דבורים מרווחת לעומתם, וכאשר אתה הולך ברחובות הצרים של שווקי "צ'אנדני צ'וק" שם, כלוא בתוך זרם אנושי רוחש ושוקק, מתערבל וגועש, זאת חוויה מטלטלת ויוצאת דופן.

לעומתם, "ניו דלהי", עם רחובות ושדירות רחבי ידים כפי שהאנגלים בנו, לפי ראיתם השלטונית והארכיטקטונית. אתר בניני הממשלה והפרלמנט בנויים על מרחבים עצומים והבנינים גדולים ומלאי עוצמה. אם נוסיף אתרים מפורסמים רבים כמו "ג'אמה מסגיד", מסגד ענק בלב דלהי שהמינרט שלו מתנשא גבוה מעל דלהי, "קבר הומניון", "המבצר האדום", "קונאוט פלייס", "הקוטאב מינר", "מקדש הבאהיים" המרהיב ביופיו שבנוי בצורת פרח לוטוס, וזה אפילו לא על קצה הציפורן, אז תקבלו מגה עיר עם מעל עשרה מיליון תושבים. ולמרות זאת, יחסית להודו היא נוחה לתיור.

רחוב עירוני טיפוסי. עומס תנועה, עשן, זיהום אויר ומגוון עצום של כלי תחבורה.

לעומת הרחוב העמוס, מקדש הבאהיים-מקדש הלוטוס, מיוחד במראהו האצילי של פרח הלוטוס, בניקיון האדריכלי והסביבתי שלו, במרחבי הגינון הסימטריים היוצרים הרגשת שלמות, שלוה וניקיון חיצוני ופנימי.

הגשרים על הימונה

הימונה מחלק את דלהי לשני חצאים המחוברים במספר רב של גשרי ענק.

אני מתחיל את המסע לאורך הימונה עם מיכל ואבנר שבאו לטייל ולבקר אותנו בהודו, בסמוך לאחד הגשרים האלה, גשר עמוס במוניות אמבסדור, אוטובוסים, ריקשות ממונעות וכאלה עם אפניים, הולכי רגל, אופנועים, עגלות וכל מה שיש לו גלגלים. בנקודה זאת ישנו אתר שנצרב לנו בזיכרון ובהרגשה שזהו הפתח לגיהנום.

העונה היתה לפני גשמי המונסון, היאמונה היה בשיא השפל שלו וחשף רצועת חוף נרחבת של עשרות מטרים. גדת הנהר הזאת נהפכה (או תמיד משמשת?) לסלאמס של אוספי הסמרטוטים. אלה נשים גברים וילדים, משפחות שלמות שאוספים סמרטוטים מתוך ערימות אשפה או מכל מקור אחר, בכל רחבי דלהי, מביאים אותם לאתר הזה, ממינים ומסדרים אותם בערימות ומכינים אותם למיחזור לתעשית הנייר.

לצד הררי הסמרטוטים נבנה הסלאמס שצריך דמיון כדי לקרוא לו מגורים. חשמל ודאי שאין והמים הזורמים הם מי היאמונה. בסמיכות אליו הוגדרה גדת הנהר כמקום לעשיית הצרכים כפי שיש בכל מקום ישוב בהודו, מפני שברוב המדינה הענקית אין שירותים ומקלחות עם מים זורמים והרחצה והצרכים נעשים בפומבי לצד הדרך.

המראה של הילדים הרכים והגברים העושים את צרכיהם בפומבי והניוול של גדת הנהר, מתערבב בקדושתו ומעורר תהיה, מהי קדושה? רק הנשים מגיעות לאתר בלילות, ואיך הן מחזיקות מעמד לאלוהי ההודים אולי יש תשובה. לנו אין אפילו שמץ של מושג על חייהן הקשים מנשוא של הנשים.

בנהר המזוהם שוטפים את כלי האוכל, מכבסים וכמובן מתקלחים ...הגשר הגדול בנוי מעל הסלאמס, ענני הבנזין והדיזל משחירים את האויר וחונקים את הנשימה והילדים, כדרכם של ילדים, משחקים על הערימות, מתגלגלים, קופצים למים ממרומי הגשר ורודפים זה אחר זה.

נכון שהאנשים האלה עושים ככל יכולתם בניסיון להתפרנס ללא הצורך להזדקק לנדבות, וגם מנצלים זבל למיחזור, ועל כך ראויים לכבוד ולהערכה, אבל התנאים שהם נאלצים לחיות בהם והמראה הזה היה קשה ביותר לכולנו, והביא אותי לשאלה איך זה קרה שהמין האנושי התדרדר למצב כזה.

הילדים המשחקים על ערימות הסמרטוטים כל כך נטמעים בהם, עד שכמעט חד הם.

סלאמס הסמרטוטרים.

כך, על הגשר הסואן, בתוך הרעש, עשן המכונית, זעזועי הרכבת... מצא לו הנער הזה פינה "שקטה" שאף אחד לא יטריד אותו...

"... להסתכל על כך בראיה פילוסופית..."

במרחק של כקילומטר במעלה זרם היאמונה, מקום שהמים מעט נקיים יותר, ממוקם אתר שריפת גופות הנפטרים, שלמתבונן הטירון הוא קשה ביותר לצפיה, ואולי בנו היהודים הוא מעורר רגשות קשים עוד יותר. לדעתה של רעיה צריך להסתכל על כך בראיה פילוסופית יותר ולא רק במראה עינים.

ההודים מאמינים בגלגול נשמות, אבל הנשמה יכולה להתגלגל לא רק לבני אדם אלא בעצם לכל דבר ביקום, לאבן או לצמח או לחיה, וכך להתגלגל מדבר לדבר. אם אנחנו מקבלים את ההנחה שהגוף הנשרף מתפרק בסופו של דבר עד לרמת האלקטרונים או פחות מזה, הרי אלה אכן חפשיים להתרכב בתרכובות כימיות או פיזיקליות בכל דבר. ההשקפה הזאת מקלה מאד על הפרידה מהנפטר והמשפחות משקיעות מאמצים עצומים כספיים ואירגוניים כדי לבצע את טכס השריפה במקומות הקדושים יותר, ליד הנהרות הגדולים.

בסוף התהליך הם שולחים על הנהר סירות זעירות עם אפר המת, נרות דולקים, קטורת, פרחים ותפילה שגוף אהובם יתגלגל למשהו "טוב".

באתר שאנחנו היינו, היו מספר רחבות מוגבהות של אבנים מסותתות מתחת לכיפת השמים, עליהן מניחים שתי וערב את עצי הבעירה, את המת, והרבה צמחים הנותנים ריח חזק לטשטוש ריח השריפה. את לפיד האש מקרב האדם הקרוב ביותר כי זאת זכות לשחרר את המת מכבלי העולם הזה ולשלוח אותו לדרכו.

יחד עם זה, לדרך השריפה המסורתית הזאת נוספת היום הדרך המודרנית ויותר ויותר נבנים קרמטוריומים.

טכס שריפת הנפטרת. בגדיה שמורים בצד, רגלה עדין מבצבצת מבין העצים, וקרוביה חולקים לה כבוד אחרון.

אתר שריפת הנפטרים. גופה אחת נשרפת, השניה מחכה למשלוח העצים שהמשפחה אמורה להביא. זה נראה קשה אבל הכל נעשה בשלוה, באיפוק ובכבוד למתים.

יום הטיול הזה היה אמנם קשה אבל מרתק, אבל אם מי שהוא חושב שאלה המראות היחידים שחושפת היאמונה, אז הוא טועה בגדול, מפני שבצד מראות כאלה מגלה היאמונה מראות מהיפים והאסטטיים ביותר שיש, שהם לתפארת התרבות האנושית, מלוות בדרמות צבעוניות ומלאות חיים שבשבילי רק בסיפורי המקרא יש הדומים להם.