עובדים בכביש

סיפורה של תספורת.

כשהגעתי לראשונה לפאנצ'קולה, מטבע הדברים לא הכרתי שום דבר. לא איפה קונים, איך מתנהל הדואר, התחבורה וכ"ו וכמובן איפה אפשר להסתפר, היכן בטוח וממה להזהר. השבועות חלפו, שערי הלך והתארך ועדין לא מצאתי מספרה כי חיפשתי משהו שידמה למספרה כפי שאני מכירה בארץ או באירופה, אך כזאת לא מצאתי.

ככלל, הנשים בהודו הולכות עם שיער ארוך משום שהשיער הוא חלק מהיחוד והיופי הנשי, סמל סקסי. הן קולעות אותו לצמה, מלפפות אותו בצורות שונות ושוזרות בו שרשרות של פרחי יסמין. בעשרות השנים האחרונות, עם התמערבותה של הודו, יותר ויותר נשים מסתפרות קצר ועם הדרישה צמחו גם המספרות. את כל זה לא ידעתי במפגש הראשון שלי עם הודו, ועמדתי בפני בעיה מה לעשות.

השכנים שלנו בפאנצ'קולה היו אנשים נחמדים ומסבירי פנים ובאחת השיחות שלי עם השכנה שאלתי לעצתה. בחיוך מאוזן לאוזן היא סיפרה לי שזה עתה היא סיימה קורס ספרות והיא תשמח לספר אותי. שמחתי כנופלת על שלל רב. ביום המיועד ירדתי לדירתה, התמקמתי במקום שהורתה לי וחיפשתי את ערכת הספרים, מסרקים, מספרים, ראי וכן הלאה. לא ראיתי שום דבר מכל אלה. החשש התחיל לחלחל...הספרית הלכה להביא את מספריה, והנה היא מגיעה ובידיה מספרים כבדות באורך של למעלה מעשרים סנטימטר, כאלה של גזרני בדים....ראיתי ומיד התחלתי לטכס עצה, מה לעשות? היא כל כך נחמדה, עם רצון טוב ואני לא רוצה להעליב אותה... אבל איך נמלטים מפה....נתתי לה לקצץ שתי קווצות שיער ואז אמרתי לה תירוץ כלשהו, שילמתי לה את שכרה, ביקשתי סליחה ועליתי מיד לדירתי.

אחת הקניות המוצלחות שלי לפני הנסיעה היו מספרי ספרים מקצועיות כדי שאוכל להמשיך ולספר את שמוליק. עכשיו לא נותרה לי ברירה, עמדתי מול הראי ולאט לאט סיפרתי את עצמי קווצה אחרי קווצה, והתוצאה היתה להפתעתי אפילו יותר מסבירה.

לימים, הלכתי למספרה מומלצת בדלהי. מספרות הנשים, רובן ככולן, אין להן חלון ראוה לרחוב כמו במערב, אולי מהבישנות של הנשים להראות "לא יפות", עם כל הצבע על השיער או בתהליך תספורת כזה או אחר, וגם למספרה שהלכתי אליה היתה כניסה לתוך הבית ממש, מבחוץ לא ראית כלום. במספרה הזאת למדתי מהו טיפול בשיער, בקרקפת, בעור, עם שמנים, עם עיסוי הראש וכל הפינוקים.

ספרי גברים הם כמובן אופרה אחרת לגמרי ובהן נוסף לתספורת אפשר לקבל שירותי גילוח. אך כאן, בנוסף למספרות מסודרות, במבנים כאלה ואחרים הגלויים לעין כל, יש גם המוני ספרי ומגלחי רחוב שפשוט ניכסו לעצמם שטח קטן על המדרכה ברחוב, ושם הם מקבלים את לקוחותיהם.

נשיות...

מספרת גברים מאולתרת ברחוב (צולם יל ידי מיכל או אבנר)

שירותי גילוח לכל דורש

"רופאי" אזנים

התספורת והגילוח על המדרכות הוא כאמור מאד נפוץ, אך ברחובות העיר העמוסה לעייפה במילוני תושבים, המדרכות הן לא רק להולכי הרגל, אלא שטחי עבודה במקצועות שונים ומגוונים. באחד המקומות ראינו איזור של "רופאי אזנים". לאורך המדרכה, ליד כביש סואן שחור מעשן שנפלט מהמכוניות, ישבו על שרפרפים קטנים אחדים מהם, תיבת כלים קטנה, או שטיח קטן פרוש לידם, ועליו המכשירים שהם החדירו לאזני הלקוחות. אולי הם רק "ניקו" את האוזנים מ"פקק" שנוצר בהם, אולי הם עשו יותר מזה, אני לא יודעת אבל כאב לי לראות באיזה תנאים קשים חיים כל כך הרבה אנשים, שמה שידם משגת הוא רק ללכת לטיפול ברמה כזאת.

ללא מילים...

רחצה וכביסה

בערים הגדולות, לא בכל בית יש מים זורמים. סביר להניח שבסלאמסים שנבנו כבתים מחמרים של "מכל הבא ליד", ללא תשתיות של מים, חשמל וביוב, ובודאי לכל אלפי האנשים שגרים ממש על המדרכות אין בהישג יד מים זורמים. כך אפשר לראות בערים ולא רק בכפרים, נשים שהן גוף השינוע הראשי, נושאות על ראשן כדי אלומיניום כבדים מלאים במים יקרים, בדרכן לביתן. משאבות המים הידניות נמצאות ברחובות במקומות שונים, נגישות לכל, ומשמשות לא רק למילוי מים אלא גם למקלחת של הגברים, כביסה ובכלל לחיי חברה, בדיוק כמו בארות המים שהיו מרכז חיי הקהילה, בהם היו מתעדכנים ברכילות, יוצרים קשרים חברתיים וכ"ו. דרי המדרכות לאו דוקא עובדים על המדרכות אלא זה ביתם ומרכז חייהם. שם הם מגדלים ילדים, מבשלים, ישנים בלילות על אף המכוניות הנוסעות על הכביש במרחק מטר מהם, ומנהלים חיים בלתי אפשריים.

דרי המדרכות או אלה שמוצאים את פרנסתם בעבודה על המדרכות, העמידו אותי בדילמה מוסרית, בכל פעם ששמוליק או אני צילמנו אותם, כי הרגשתי שאנחנו עושים איזה שהוא "רווח" על מסכנותם, מחפשים איזו אקזוטיקה. מצד אחד החיים ברחוב הם במרחב הציבורי ופתוחים לכל הציבור, אך מאידך הצילומים האלה נתנו לי הרגשה של חדירה לפרטיות שהביכו אותי. דומה הדבר לתחושת בדידות שיכול לחוש אדם בתוך קהל גדול, כך גם סוכתו המטה ליפול על הכביש, היא ביתו הפרטי. ובאמת פעמים רבות ביקשתי משמוליק שלא יצלם ורק ננצור את התמונה בזיכרונינו.