על שב"חים ומשטרה

חיינו בפנצ'קולה התנהלו על מי מנוחות. שמוליק היה יוצא בבוקר לעבודה ואני מארגנת את הבית, את הקניות, הבישולים ומסיירת בעיר במעגלים הולכים וגדלים. כך חלפה לה במהירות כחצי שנה. יום אחד אני שומעת מישהו מתדפק על דלתי. קצת נבהלתי, אני לא מכירה אף אחד... מי רוצה אותי?.. אבל אולי זאת השכנה...פתחתי את הדלת ומולי עמד לא אחר מאשר קצין משטרה.

המחשבות רצו והסתחררו כסופת הוריקן.. קרה משהו לשמוליק? עשינו אולי ללא ידיעתינו משהו לא חוקי? הרי לא פחות מאשר קצין בא אלי, סימן שמשהו לא טוב קורה...הזמנתי אותו פנימה ושאלתי במה הענין. לתדהמתי הוא אמר לי שאנחנו מועמדים לגירוש מהודו מאחר ולא חידשנו את אשרת השהיה, מה שחובה לעשות כל ששה חדשים, או לצאת מהודו ולהכנס שנית.

בכלל לא היינו מודעים לכל הענין ואף אחד לא הזכיר בעיה כזאת, ובכל מקרה, חשבתי לתומי שאם שמוליק בא בשליחות של מעסיק ישראלי, זהו תפקידו של המעסיק הישראלי להסב את תשומת ליבנו, או לחילופין ההודי שעבורו שמוליק עובד.

כך או כך, קיבלנו התראה להתיצב מיד במשרד הפנים ולסדר את האשרות, ובנוסף גם להתיצב במשטרה המחוזית להוכיח את חוקיותינו. מה לומר לכם? פתאום הבנתי איך אנשים תמימים וישרי דרך כמונו, יכולים פתאום להקלע לסיטואציה הזויה כזאת שיכולה להגיע אפילו לבית הסוהר.

למחרת הלכנו למשרד הפנים (אם אני לא טועה הוא נקרא בהודו המשרד לבטחון פנים, מה שעושה אותו מפחיד יותר.) לשמחתינו בא איתנו איש מהחברה ההודית שמבין את השפה והנוהלים ועזר לפשט את הדברים. אבל בירוקרטיה היא בירוקרטיה בכל מקום ותורים ענקיים השתרכו ליד כל דלפק, וכשאתה מגיע כבר לתורך שולחים אותך לצלם את זה ולהביא את זה, וללכת גם לפקיד ההוא, ולחזור אל הראשון, ושוב לעמוד בתור, והשעות הולכות ונוזלות. אבל לבסוף בא לציון גואל וחשבנו שעכשיו אנחנו חוקיים. השלטונות ההודים חשבו אחרת.

המעסיק ההודי שלנו, בריגדיר מאטה, גבר גבוה ומרשים, עם הליכות של מפקד בצבא והופעה שאומרת כבוד והדר, נאשם על שהעסיק ש"בח (שוהה בלתי חוקי) (לפני שהמושג הזה היה נפוץ כל כך במקומותינו). המשטרה תבעה אותו עם שוט מונף מעליו להכלא בבית סוהר ממש. אנחנו היינו בני הערובה.

ביום שנקבע לנו, נסענו עם מאטה לתחנת המשטרה המחוזית בעיר אמבלה לעמוד בפני חוקר המשטרה. כל אותו הזמן הייתי ברגשות מעורבים ובהרגשה שנעה בין שלוה ובטחון שיהיה בסדר, לבין חשש שהדברים לא בידינו. ידעתי שאנחנו אנשים ישרים, שומרי חוק, אבל בכל זאת, הנה אנחנו בחקירות משטרה.

משרד החוקר היה משרד קטן, שולחן לא גדול עמד באמצע, מספר כיסאות סביבו וכוננית עמוסה וגדושה בעשרות או מאות תיקי קרטון העורמים אחד על השני. תהיתי איך הם מוצאים את הידיים והרגלים בכאוס הזה, אבל כנראה שהיה איזה שהוא סדר בבלגן. לאחר שיחה קצרה איתנו התבקשנו לצאת ורק מאטה נשאר לחקירה.

עברה שעה, עברו שעתיים והזמן אין לו סוף, האיש עדין בחקירה ואנחנו מעלים בדמיונינו כל מיני תרחישים לא נחמדים. אך מאטה היה כאמור בריגדיר בצבא, אשתו מינה בת של שופט, משפחה מהמעמד הבינוני גבוה והם כמובן הפעילו את כל התותחים לצאת מהמבוך, והתותח החזק ביותר היה כנראה תשלום נכבד למי שצריך היה.

בתום הסאגה הלא נעימה הזאת, יצאנו כולנו בני חורין, ולתום מחצית השנה הבאה "נאלצנו" לצאת לנאפל לטיול מקסים.