בערוגת הגינה - חלק ראשון

רחוב הנשים היפות

כאשר שמוליק העלה את הרעיון לכתוב את זכרונותינו מדגניה, חשבנו היכן יעבור שביל האבנים הצהובות ובאיזה חוט לשזור את כל החרוזים. עלה רעיון לספר את הסיפורים דרך הגינות שטיפחנו בדרך, אבל החוט לא החזיק מעמד ונקרע מהר והזיכרונות התגלגלו והתפזרו לכיוונים שונים מיד בתחילת הכתיבה.

בכל זאת, הגינות הן חוט שני העובר בכל חיינו ואני רוצה להקדיש להן את הפוסטים הבאים.

מבחינתי, הגינה הראשונה שטיפחתי היתה הגינה ליד הבית של אמא, מול גן ריפר. כל השכנות שלנו היו "עובדות אדמה" וטיפחו את גינותיהן, (סוניה עמישב, לאה בן אמיתי, כרמליה סלע) עד ששכננו המשורר לוי בן אמיתי קרא לרחוב שלנו, רחוב הנשים היפות. אחרי הצהרים, כשהחום היה כבר נסבל, היתה אמא, כמו גם שכנותיה, יוצאות לגינה, קצת לעשב, קצת להשקות, לעיתים לשתול, לעיתים לעקור, לפטפט פטפוטי שכנות, לשמוע ולספר קצת רכילות וליצור חיי שכנות טובה.

אני הייתי יד ימינה של אמא בטיפוח הגינה, ומאד אהבתי את העבודה הזאת ואת תוצאותיה, כשהפרחים החלו להנץ ואחר כך לפרוח. מהשנים שגרתי בבית, אני זוכרת איך הייתי מקלשנת את האדמה כדי להכינה לשתילה חדשה, הולכת להביא זבל עופות מערמת הזבל שהכין לייזר (אליעזר וייט)ליד המשתלה, מפזרת, מגרפת ומישרת ולבסוף מביאה שתילים מהמשתלה של לייזר ויחד עם אמא שותלת בכל הגינה.

תמיד זה יפה להתבונן על גינה פורחת בשלל צבעים, אך כשאת בעצמך עוברת את כל תהליך העיבוד, הלב מתמלא התרגשות ושמחה עם כל ניצן שמנץ, עם כל פרח שפורח, ולו יהא זה אחד ויחיד. בגינה של אמא היתה שורה של "קאלות" זרועה לאורך קיר הבית, ואני זוכרת את השמחה שהביא איתו כל פרח חדש שנוסף לחבריו שכבר פרחו ויצרו פס מאד יפה. מאוחר יותר נוספו לקאלות הלבנות גם קאלות צבעוניות, ואז זו באמת היתה חגיגה.

אמא המשיכה כל חייה לטפח את גינתה הקטנה, עד שבשבת אחת ארורה, בעוד היא עובדת בגינה, היא נפלה ולא קמה עוד, כאילו אמרה אני רוצה לסיים את חיי במקום של יופי, במקום של פריחה וצמיחה, במקום של חיים.

זר קאלות לשבת

והצבעוניות...

בערוגות הבושם

כשביתנו השלישית תמר, אך זה נולדה, הוצע לנו לעבור לדירה חדשה, גדולה ומרווחת יותר בבית שבנייתו הסתיימה זה עתה. יחד איתנו עברו לבית עוד שלוש משפחות מבני כיתתו של שמוליק, משפחת עמיאל חגי וישראלה, משפחת עמיבר עמנואל ויהודית, ומשפחת ברגשטיין יורם ורוחה.

מטבע הדברים היה כל השטח מסביב לבית לא מעובד, ומאחר ואף אחד משכנינו לא התעניין בגינון, שמוליק ואני קיבלנו על עצמינו בשמחה לעבד ולגנן שטח נרחב ביותר.

התקופה היתה תקופת מלחמת ההתשה שבה נורו מידי לילה טילי קטיושה מירדן על ישובי עמק הירדן, ולפיכך בנוסף ל"חדר בטחון" שנבנה בבסיס כל רביעית דירות, נבנה גם מקלט שכונתי מפלצתי מבוטן ומכוסה באבני בזלת גדולות ואפורות. אמנם לא בחזיתו של הבית שלנו אבל בדרך הכניסה אליו.

שמוליק יספר בהמשך על גינת המקלט, אך אני רוצה לספר דוקא על הגינות שלפני ומצד הבית.

ראשיתה של הגינה הגדולה היה בחלקת ורדים ששתלנו, בשיתוף פעולה עם מאיר'קה זית, שכננו מהבית שלפנינו. מאיר'קה האמן, שמוליק שרצה לגדל ורדים כאביו ואני שאהבתי את היופי, הצבעוניות והריח של ורדים, וגם למדתי אצל יונה סטולר כיצד לגזום אותם, כולנו שילבנו ידיים ושתלנו שורות ארוכות של ורדים מזנים וצבעים שונים.

כשבנותי הקטנות היו בגיל הגן ובכיתות בית הספר הראשונות, היינו מפיקות "בושם" מהפרחים. רוצים מתכון? בבקשה!

חומרים:

עלי כותרת של מספר פרחי ורדים

בקבוקון קטן

מעט מים

הרבה תמימות

חופן סקרנות

קצת סבלנות

הכנה:

בוחרים את הפרחים הריחניים ביותר.

דוחסים את עלי הכותרת לתוך הבקבוקון ומועכים אותם עם מקל.

מוסיפים מים ומנערים.

יש לחכות יום או יומיים. אם בזמן הבדיקה יש עדין ריח סביר מהורדים, אז יופי הצלחנו!

אם כבר עלה ריח מעופש מהבקבוקון, לא נורא, ננסה בפעם הבאה.

בחלקת ורדים לא פשוט לטפל. יש לעשות גומה סביב כל שיח להשקיה, יש לעשב כשמסביב המון קוצים, לגזום ולהוציא את הגזם מהחלקה ולמזבלה, יש לא מעט מזיקים שמכלים את עבודתך. והיה גם בנוסף הגורם האנושי. ביום חמישי, לאחר שטיפת הבית לכבוד שבת, היו הנשים הולכות לקושש פרחים יפים לקשט בהם את בתיהן, וגינת הורדים שלנו היתה נשארת פעמים רבות ללא פרח לתרופה. לאט לאט רפו ידינו והחלטנו להפוך את החלקה לדשא, לא לפני שהקצינו שטח מאד גדול בצד הבית לגינת פרחי עונה.