אביב הגיע פסח בא

בפוסט הזה מקובצים זיכרונות מתקופות שונות שעניינם, ההכנות והציפיה הנרגשת לחג פסח.

מחשבי החישובים

גם חדר האוכל הישן וגם החדש נהפכו כאמור לאלסטיים בימי חג ומועד. לערב ראש השנה וביחוד לליל הסדר היו באים מאות אורחים, והחברים היו מתבקשים לרשום על לוח המודעות את מספר בני משפחתם ואורחיהם כדי לתכנן את סדר הישיבה.

את שולחנות האוכל הקבועים היו מוציאים החוצה ובמקומם מכניסים שולחנות מתקפלים צרים וארוכים כדי להוסיף הרבה מקומות ישיבה, כך היו מחליפים גם את הכיסאות בספסלים צרים. או אז היו נקראים לדגל מחשבי החישובים שישבו על המדוכה איך להכניס את כל הקהל, חברים ואורחים לתוך החלל הנתון. היכן תשב משפחה פלונית והאם יש מקום להושיב לידם את כל קרובי האשה ואת כל משפחת הבעל שהם חברים טובים של משפחה אלמונית, והיכן לסתום "חורים" עם משפחה קטנה, ומי ישב מקדים ומי ישב מאחור וכולי וכולי. וכשהיו גומרים לפתור את כל התשבץ ומתקנים טעויות, היה צורך לשרטט על לוח גדול את מפת הישיבה ולתלותה בכניסה, שידע כל אחד היכן מקומו.

כל הורה או בן משפחה שכול יש לו את רגעי השבר הפרטיים שלו, ברגעים הכי יומיומיים, הכי רגילים ולא צפויים. כמעט עשרים שנה הייתי באה בשמחה וגאוה לרשום את מספר בני משפחתי ההולכת ומתרחבת, עד לאותו ליל הסדר שלאחר מותה של בשמת, ביתי הקטנה. אני רואה את עצמי גם היום עומדת לפני לוח המודעות, עיני בוהות ברשימות, דמעות מעוורות אותי וחונקות את נשמתי והידים בשיתוק מוחלט. רגע כל כך פשוט וטרוויאלי, כמו לרשום מספר, הופך באחת למשימה בלתי אפשרית. והמוח והלב זועקים: אנחנו שבעה ותמיד נהיה שבעה גם אם אחת אינה נוכחת, ואיך אפשר לרשום מספר אחר? עמדתי מאובנת, אני לא יודעת כמה זמן, ולבסוף אספתי את עצמי והלכתי בלי לרשום כלום.

אין לי תמונה מליל הסדר בתוך חדר האוכל, ובתמונה יושבים כל הציבור ב"סוכה" גדולה תחת חופת כפות התמרים שבמטע.

ועל פיה יישק דבר

ארוחת ליל שישי היתה בדרך כלל ארוחה שכללה עוף צלוי, צימע'ס, אורז ומרק עוף. מידי פעם החליף את העוף בשר בקר, אך דג קרפיון וגפילטע פיש היו רק בראש השנה ובליל הסדר.

לקראת ליל הסדר היו עובדות המטבח נכנסות לכוננות מבצעית, מתכננות תפריטים, כמויות, קניות, ארגון צוותי עבודה להכנת הדגים, צוותים לקניידלך (או בראש השנה לקרפלך) ומתארגנות ממש כמו בחמ"ל.

רחל לוז אשתו של קדיש, היתה המפקדת העליונה בצוות הדגים ועל פיה ישק דבר. רחל, ואחריה תמה יואל ומרגלית צפתי, היו מבשלות את הדגים בנוסח רוסי הונגרי, שזה אומר לא הדג המתקתק כפי שאני רואה היום בכל המתכונים, אלא בטעם מתוק חריף עד חריף מאד.

בכל תכניות הבישול נותנים למתמודדים לבשל מנה שמעוררת געגוע. בשבילי, המנה הזאת היא הדגים בטעם של רחל, תמה ומרגלית, שרק איזכורם מנקה מאבק בזיכרוני את תמונת המטבח ביום הבישולים. את כל שולחנות העבודה תפוסים על ידי הצוות המתוגבר, אלה חותכים ואלה מודדים וסופרים כמויות, אלה מכניסים לסירים, מתבלים וטועמים ואלה מוציאים לכלים ומגשים, אלה סיימו את עבודתם ואחרים באים במקומם,

הסירים הגדולים מהבילים, המחבתות רוחשות, הסכינים משקשקות, רעש של פטפוטים, שירה וצחוקים, הרדיו של שוטף הכלים שאינם נגמרים צורח מפינתו ועל כולם רחל המוסיפה עוד חופן פלפל שחור, עוד תבלין זה או אחר, עד שנוצר הקסם הפלאי.

רחל לוז (עם הגב) בפעולה.

"לוקחים מידות"

חדשים אחדים לפני ליל הסדר, כמו גם לפני ראש השנה, היינו אנחנו הילדים מוזמנים למתפרת הילדים "לקחת מידות" לבגדים החדשים שברכה כהן ופנינה אסף יתפרו לנו לכבוד החג, ולאוסיפ (אברהם אסף) במחסן הנעלים "לקחת מידות" לרגלים הגדלות שלנו כדי להזמין נעלים.

לראש השנה, קיבלנו בגדים ארוכים, ולפסח שמלות לבנות לבנות וחולצה לבנה ומכנסים קצרים לבנים. הוסיפו לזה גם נעלים או סנדלים חדשים, לבנים וגרבים חדשים והרי לכם סיבה שאין טובה ממנה להתרגשות וציפיה אין קץ שהחג כבר יגיע.

כשאתה מקבל זוג נעלים אחד או זוג סנדלים אחד בשנה אתה מנסה לשמור עליהם ככל יכולתך, ואם הנעלים קצת גדולות ממידתך, אין דבר, שיהיה לך גם לשנה הבאה. אלא שתהליך הבליה לא נפסק לרגע ובינתים הסנדלר היה עובד שעות נוספות בתיקון הנעלים, דופק מפה, חותך משם, מתאים את הנעלים לרגלים ולא להפך, ולשנה הבאה היו אמנם נעלים, אבל איך אמרה קדיה מולודובסקה? (אמנם על מעיל) "חור מול חור נסדר לפי התור..."

היום, בגן הילדים שאני עובדת בו, יש לכל ילד אין סוף נעלים וסנדלים לכל חודש וכמעט לכל שבוע. האם זה טוב? האם זה רע? האם זאת בכלל שאלה נכונה? לא אדע.

הילדים האלה הם לא אנחנו, אבל כאלה נראינו.

על מדרכות וספרים

יום ליל הסדר או גם יום לפניו, היה יום עמוס בפעילויות. בעידן שעדין לא היתה מודעות לחסכון במים והישוב היה גם קטן יותר, היינו מתפרשים ברחבי הקיבוץ, מותחים צינורות מים מכל גינה אפשרית ושוטפים את המדרכות ככל שהגיע אורכם של הצינורות, שהכל יבריק לכבוד החג. כמובן שלא רק המדרכות קיבלו שטיפה, וסביר יותר להניח שהבוץ שנוצר מה"שטיפה", ליכלך יותר ממאמצינו לנקות. אבל לי זכורה הפעילות הזאת כהתכווננות אמיתית לכבוד החג, לנקות לא רק את הבית פנימה אלא גם את החוץ המשותף. (היום אני חיה באשקלון ולתדהמתי ראיתי שכאן זו כנראה עבודה שגרתית, לעבור עם מיכלית מים ברחובות העיר ולשטוף את המדרכות. רק שכאן, אני מקוה שכך, אלה מי ים ולא מי שתיה.)

הכנות מיוחדות אחרות לחג היו גם בתחום הפרטי, אצלינו בבית, ואם אני זוכרת נכון, גם בבתים רבים אחרים. ברוב הבתים של החברים אז, היו כונניות ספרים גדולות וראויות לציון כחלק אינטגרלי מרהוט הבית. היום נכנסו הספרים לחדרים הפנימיים, במידה והם בכלל קיימים. אבל אז היו הספריות מקור לגאווה והוצגו בחדר המרכזי, חדר קבלת האורחים.

אצלנו בבית היתה ספריה מאד גדולה, וכשהגיע מועד הפסח היתה אמא מביאה קופסאות קרטון, ממלאת בהם את הספרים מהכוננית, והיינו מוציאות את הקופסאות החוצה לדשא. אני זוכרת את רינה ואותי יושבות על הדשא בתוך ענני אבק, מוציאות את הספרים מהקרטונים פותחות ספר ספר ו"דופקות" אותם עד שיעוף כל האבק מבין הדפים. אז מנגבות את הספרים במטלית יבשה, מחזירות לקרטון ובחזרה לכוננית הנקיה.

מה להגיד לכם? עבודת פרך אמיתית, שבני ישראל לא בדיוק עשו במצרים, אבל אנחנו בהחלט כן. כשבגרתי והייתי בעצמי בעלת ספריה די מכובדת, לא העליתי על דעתי להוציא את הספרים ו"לדפוק" אותם, יחס הכבוד לספר נשאר גם נשאר, אצלי וגם אצל ילדי.