קצפת לשבת

נזירי או בורגני?

מספר שמוליק:

חדר האוכל הישן של דגניה היה אולם מרובע ונזירי מאוד, וחף מכול הדר ונוי. השולחנות והכיסאות התאימו יותר לחדר אוכל של כת נזירית המסתפקת במועט, ומרחיבה רק כשיש לה. ההורים שלנו , שמעולם לא קפצו מעל מה שהיה להם שמרו על הכלל שלא מבצעים יותר מן היכולת וכך גם היה בחדר האוכל הישן.

התרשמות שונה בתכלית יש לרעיה.

בין שתי חלקות התמרים הראשונות בדגניה, עוברת מדרכה רחבה שמסתיימת בחדר האוכל הישן. בילדותינו היו נטועים משני עבריה עצי תות (או תאנה) ענפים, ויצרו שדירה המובילה אל מרכז חיי הקהילה, חדר האוכל, שהוא גם אולם האירועים, החגים, אספות הקיבוץ, אולם הסרטים השבועיים (או חודשיים), השמחות והאבל.

אדריכלי המקום יצרו תמונה של סימטריה מאד יפה, כשהמדרכה הרחבה מחלקת את המרחב לשני חלקים, חדר האוכל במרכז, בחזיתו ומשני עבריו מדשאות רחבות בתוך מטעי תמרים, ואלה תחומים בבתים הראשונים של דגניה עם שתי קומות.

גם המשך המדרכה מחדר האוכל והלאה, הוביל לקשת יפה של עצי וושינגטוניות ושדירת פונציאנות. חדר האוכל הישן נחשב בזמנו לפאר היצירה בתנועה הקיבוצית. הוא נבנה בקוים ישרים, עם אולם מרכזי אחד, לא מצועצע וללא קישוטים מיוחדים, אך בנוי ברווחה למספר הקטן של החברים שהיו באותה עת. שולחנות רחבים, כיסאות שהיו יותר כורסאות רחבות ומסיביות מאשר כסאות אוכל ודלת כניסה רחבה שנפתחה אל השדירה המרכזית.

בימי חגים, ראש השנה ופסח הוא היה "אלסטי" ונמתח כגומי לקלוט את כל הילדים והנוער, אורחים ובני משפחה של החברים ואחרים שממש הכפילו את מספר הסועדים או אפילו יותר.

חמורים בהיכל

שמוליק

תמונה עצובה רשומה בזיכרוני של שני חמורים מהלכים בחורבות חדר האוכל לאחר ההפגזה על דגניה במלחמת העצמאות. אבל בעצם באותה המלחמה, פינו אותנו לחיפה ולא ראיתי את זה בפועל אלא בציַלום, בספר "בשער" שחברי דגניה כתבו על המערכה, ואת התמונה הזאת צילם מי מן החברים.

מוסיפה רעיה:

עם סיום המערכה נכנסו חברי דגניה לתנופת שיפוץ של חדר האוכל, כדי להחיות את מרכז חיי הקהילה וכסמל להתחדשות המקום לאחר החורבן הנורא.

הקירות החיצוניים הורדו והוזזו כמה מטרים הצידה ובמקומם נשארו רק עמודי תמך למתיחת הפנים שתוכננה, על חשבון הרחבות שהיו מקום משחק לילדים, שלא הורשו להכנס לחדר האוכל. כך בבת אחת הרחיבו את שטח חדר האוכל מצד אחד, אבל יצרו כמעין שלושה אגפים שניתן לצמצם או להרחיב. אבל עם השיפוץ גם סגרו את הדלת הרחבה שיצאה אל השדירה המרכזית, והיה לה חלק ביחודיות של חדר האוכל, וחבל.

בחורבן שנגרם מהמלחמה נהרס לא רק המבנה אלא גם חלק גדול מהציוד, כלי אוכל, כלי בישול ועוד. באותו הזמן נסע יוסף פרומקין לאמריקה לרגל עיסוקיו העלומים בשבילי, לצרכי הקיבוץ או לעיסוקים פרטיים? מכל מקום בקשו ממנו לקנות באמריקה כלי אוכל חדשים. פרומקין אכן קנה מערכת של צלחות וספלים מפיירקס ירוק, עבה וכבד מאד. זה היה חומר חדשני ביותר באותה עת והיה כפלא היאך זה שזכוכית נופלת על הרצפה ואינה נשברת (ולעיתים גם כן).

השילוב של השולחנות מעץ כהה ומסיבי והכיסאות הנהדרים ומערכת הכלים הירוקה היה יפה ביותר, ונתן תחושה של עושר ואפילו בורגנות. לימים, כשעברו לחדר האוכל החדש, ומכלי הפיירקס הירוקים נשארו אך בודדים, היו גם בבית של אמא מספר ספלים כאלה, שנשמרו לדעתי, רק מתוך זיכרון נוסטלגי ואף אחד לא שתה מהן.

עוגה לשבת

רעיה:

הקיר המזרחי של המטבח הפריד בין המטבח והמאפיה. בנוסף למרדכי האופה, עבדה במאפיה גם קלרה אשתו. קלרה עבדה כקונדוקטורית והיתה אחראית על נוהג מאד יפה שהיה בדגניה.

ביום חמישי בדרך כלל, אחרי ניקוי הבית השבועי, היו נשות הקיבוץ נכנסות למטבח הזערורי בביתן ואופות עוגה לשבת למשפחתן. בתחילה זה היה ב"סיר פלא", על פתיליה, עם כיור אחד קטן במרפסת, ולאט לאט עם התרחבות הבתים, נוספו מטבחים גדולים ומצוידים יותר. אך הכלל נשאר, ליום שישי חייבת להיות עוגה אחת או שתים. מתכונים נקרעו ונשמרו ממוספי עיתונים וירחונים, החליפו ידיים, והעוגות הלכו והשתכללו, נעשו מורכבות ועשירות יותר. חלק משיחות יום ראשון היו על עוגה טעימה זו או אחרת. היתה מעין תחרות סמויה מי היא האופה הטובה ביותר, ותחרות גלויה בט"ו בשבט, כשכל אחת הביאה את פאר היצירה שלה, כיבוד למסיבה.

את הביטוי "הדובדבן שבקצפת" כולם מכירים, אך היכן משיגים שמנת לקצפת, שלא לדבר על דובדבן. אם כן, ביום רביעי, יום לפני אפית העוגות, היתה מתחילה תחרות בין הנשים מי תהיה המאושרת שתצליח ראשונה לגרוף את שכבת השומן שהצטברה בכדי החלב שהובאו מהרפת ועמדו במקרר המטבח.

אותה מאושרת תורנית היתה זוכה לכבד את משפחתה בעוגת קצפת לשבת. אך מהיכן הדובדבן? טוב, אז עץ דובדבן שאוהב קור, לא יכול לצמוח בעמק הירדן החם, אבל אגוזי פקאן בהחלט כן, ולדעתי אחת הסיבות שחברים התחילו לנטוע עצי פקאן ליד ביתם, הן עוגות השבת. בתחילה היו בעלי עצי הפקאן שומרים בקנאות על כל אגוז, אבל עם הזמן הניבו העצים כמויות הולכות וגדלות של אגוזים מצד אחד, ומאידך כבר אפשר היה לקנות בכלבו גם שמנת לקצפת וגם אגוזים ואפילו דובדבנים.

עם עוגות השבת נכנסה קלרה לפעולה. כמו בכל קהילה, לא כולם הם בעלי משפחות, ישנם רווקים, יש קשישים, חולים שאינם יכולים היום לאפות, נשים שחזרו מבית חולים עם עולל חדש בזרועותיהן, חיילים שבאים לחופשת שבת, לכל אלה היתה קלרה אופה עוגה לשבת מידי שבוע באהבה ובמסירות.

בימי חגים ומועדים היא היתה אופה את העוגות לקינוח בארוחות הערב החגיגיות, ולעזור לה בעבודתה היתה עבודה נחשקת שטעימות וליקוקים בצידה. זכורה במיוחד עוגת ה"קרמשניט" הנהדרת ששום כמות שנאפתה לא היתה מספיקה.

כדורי שוקולד

ממשיכה רעיה לספר:

"עוגה" נפלאה אחרת היתה "כדורי שוקולד". לאחר שכל העוגות, עוגות שוקולד, עוגות פירות, לבנות, ציבעוניות, עם קרם ובלעדיו, כולן נחתכו וחולקו למגשים, היתה קלרה ועוזרותיה אוספות את כל השאריות לקערה אחת, מוסיפות קצת יין אם צריך לאיחוד, מעט קרם שוקולד, ויוצרות "כדורי שוקולד" נהדרים שגם הם נחטפו ראשונים.

"כדורי שוקולד" נהפך מאז לביטוי שגור בין עובדות המטבח, ביטוי לניצול מקסימלי של המזון. אם נשארו קצת שאריות של קציצות מ"יום הקציצות", אמרנו: בואו נעשה "כדורי שוקולד", נוסיף קצת מיונז, מעט מלפפון חמוץ והרי לך סלט לתפארת, ואם נשארו ירקות מבושלים שונים, גם הם נהפכו באחת ל"כדורי שוקולד "(לביבות)."

בתמונה, קלרה שיידווסר בפעולה.