תמרים יפי צמרת

ילדים ב"שירות" הכלכלה

בקיבוצים השיתופיים כפי שהיו בילדותינו וגם אחר כך, ניתנה חשיבות רבה לשיתוף הילדים והנוער בחיים הכלכליים. המחשבה היתה שהנוער הוא חלק מהקהילה שאמור לא רק לקבל אלא גם לתת ולתרום למאמץ, ולכן הוא צריך לתת כתף ככל יכולתו להצלחת ענפי המשק השונים.

אחד מעקרונות הקיבוץ היה גם להתבסס כמה שאפשר על עבודה עצמית, ובהעדר מיכון מתאים היה כוח העבודה של הילדים והנוער משמעותי ביותר. סיבה נוספת היתה לדעתי, הרצון להכשיר את הנערים\ות לעבודה בענפי המשק בעתיד.

את עקרון עבודת הילדים ישמו בשתי דרכים, האחת היא בשיטת ה"גיוסים" שבהם היו לוקחים חלק ילדים החל מגיל חטיבת בינים בערך, ועד סוף התיכון לאחר יום הלימודים, והשניה היא לימודים במשך חמישה ימים בשבוע ויום עבודה אחד בקיבוץ, לילדי גיל בית ספר תיכון. לכל כיתה נקבע יום עבודה אחר בשבוע, כך שלרשות סדרן העבודה עמדו כל יום מספר בני נוער, ששובצו לענפים השונים ועבדו בהם כל השנה.

גיוס לעגבניות

נזכרת רעיה:

גיוס לדוגמה היה גיוס לשתילת עגבניות. בעונת האביב היינו נקראים לשתול את העגבניות. הימים כבר התארכו מעט והיו מספר שעות לעבוד אחר הצהריים, או אז היינו נוסעים אחר כבוד על עגלה שהיתה בעצם לוח עץ שטוח ללא קירות תמך כשהרגלים מידלדלות למטה, לשדה המיועד לשתילה. השטח כבר היה מוכן עם ערוגות מוגבהות למלוא כל העין, ומחכה לקבל את השתילים שישתלו בו.

מאחר וההשקיה היתה בשיטת ההצפה, והמים היו זורמים בין הערוגות, היה הכרח לשתול את העגבניות באדמה רטובה מלכתחילה, כי יעבור זמן בין סיום השתילה לקראת לילה ועד שיפתחו המים להשקייה למחרת, והשתילים הרכים היו עלולים להתמוטט עד אז. דבר גורר דבר, ומאחר והאדמה היתה רטובה ובוצית לא היה טעם לנעול נעלים או סנדלים ופשוט עבדנו יחפים כשהבוץ יוצר את ה"נעלים" שלנו.

קבוצה אחת של ילדים היתה רצה בין הערוגות ומפזרת את השתילים במרחקים שנקבעו, וכל היתר קיבלו דקרים מיוחדים שאותם ניתן היה לנעוץ באדמה הרטובה, וליצור גומה מתאימה לשתילת השתיל. המבוגרים, חיים וגמיסטר, אריה בלומנפלד, יחזקאל גולדשמיט ניצחו על המלאכה, העבירו את ארגזי השתילים ממקום למקום, דירבנו את המפגרים ונתנו כתף בכל מקום שהיה דרוש.

וכך, הגב כפוף, הדקר "דוקר" והשתילה רצה עד שנגמרה מכסת השתילים, לעיתים עוד היתה שמש ברקיע ולעיתים כבר היתה בדרכה לאמריקה מעבר לאופק.

אני זוכרת את הגיוסים האלה כאירועים שהתחילו תמיד עם "אוווף" אחד גדול, אבל בהמשך הגיוס היו המון צחוקים, ופטפוטים והרגשת סולידריות וגאוה על הספקים נאים, ובסופו של יום היתה הרגשת סיפוק גדולה ביותר.

בני נוער בעבודת הגינון

על צמרות התמרים

מטע תמרים מזוית צילום מיוחדת ויפהפיה

שמוליק:

כאמור, היינו נערים צעירים שלמדו חמישה ימים בשבוע ויום אחד עבדו בענפי המשק, ואני עבדתי בתמרים.

מטעי תמרים בדגניה היו ועודם נטועים בשטחים סמוכים למרכז המשק דאז ולחדר האוכל הישן, והמוסדות המרכזיים בנויים בסמוך למטעי התמרים. על הנוף הזה שמרו בדגניה בהתמדה ראויה להערכה גם לאחר שהעצים גבהו מאד וכבר לא ניתן לטפל בהם.

כדי להיות עובד בתמרים צריך להיות נער חזק שאינו חושש לטפס ולעבוד במרומי עצי תמר, בגובה מעל עשרה מטר, שלרוב גם נעים ברוח. היום יש כלי עבודה המותאמים לעבודה בגובה, שהם עצמאים ורק מתקרבים אל העץ, אבל לפני ששים שנה הטיפוס ברובו היה בסולמות שהוצמדו אל הגזע ויצרו איחוד בין העובד והעץ.

כך נוצר מצב שבצמרות עבדו הצעירים ולמטה היו המבוגרים יותר. לי, כבן משק ספורטאי וחזק, זה התאים כמו כפפה ליד, ואהבתי את הימים שעבדתי בתמרים. תוסיפו לזה שבמשפחה שלנו עובר גן של דיסלקטיות, ובימים ההם לא הייתה מודעות ולא הידע לטפל בבעיה, תלמיד גדול לא הייתי ומידי פעם הייתה אמא שלי, שולחת את אבא לבתי הספר שלמדתי בהם לסדר את העניינים. אז מה שלמדתי למדתי, ומה שלא לא, ושמחתי כשהגיע יום העבודה השבועי.

הימים הם ימי הקיץ והעמק לוהט, וזאת התקופה שעצי התמר בעמק מתחילים להבשיל את פירותיהם (לקראת ראש השנה בספטמבר) ומתקשטים בנזר נהדר סביב צמרתם, שאלה האשכולות הצבעוניים הסובבים את הגזע. על כל עץ היו כעשרה אשכולות (מכבדים), ומשקלו של כל אשכול בין עשרים לשלושים קילו. בחשבון פשוט, כמאתיים וחמישים קילו תלויים על צמרת עץ (שהוא אפילו עשב מבחינה בוטנית) והוא פלא טכנולוגי של הטבע. לא נופל ולא נשבר גם ברוחות החזקות ביותר.

והצבעים של אשכולות התמרים הם חגיגת אסטטיקה תוצרת הטבע. השחורים הלחים שהם ה"חיאני" וה"בינת עיישה", הראשון גדול ומבוקש מאוד וה"בינת עיישה" קטנים ומתוקים מסוכר. הכתום של ה"אמרי" עם פירות יבשים וענקיים ונשמר זמן רב מאוד. היום הוחלף ה"אמרי" ב"מאג'ול" השולט בתמרים, בעיקר מהערבה. ה"חדרוי" בצבע הדבש המדהים וה"ברהי" הכהה והענק החצי יבש ולטעמי מלך התמרים, "דקל נור" הנפלא וה"חלווי" הדבשי גם כן. וכל חגיגת הצבעים הזאת בצמרת התמרים הנעים ברוח, ואני יחד איתם.

ובעונת הגדיד, למטה על הדשא כפרחים צבעוניים, אוספות החברות הותיקות את הפירות שנשרו מהעץ, ובית דין לא יזיז אותן ממשימתן להביא הביתה ל"ארוחות הארבע" שהן עורכות למשפחתן או לילדיהן שעזבו את הקיבוץ, ממתק נפלא שהן כול כך זכאיות לתת. ואני, בתור נער ביום העבודה שלי, תלוי על ענפי עץ תמר במרומי צמרתו, עובד וצופה במתרחש למטה.

עבודת התמרנים בצמרת העץ

סיפורי מטבח

מירב ביתנו מספרת

מאז ומתמיד המטבח היה המקום האהוב עלי. משהו בשילוב של ליקוט מרכיבים, היצירה שבבישול, וההנאה המיידית בנתינה תמיד נתן לי הרגשה של יציבות. עד היום, כדי להרגע, אני מבשלת. אני לא יודעת אם הקשר הישיר שיש לי בין המטבח לשקט נפשי התחיל במטבח של דגניה, או אולי לפני זה,

אצלנו בבית. אני בהחלט זוכרת אותנו, ביחד עם אמא, מבשלות מין נזיד פטריות שאספנו בשדה (כילדה, הנזיד היה מבחיל), או אופות עוגות (מדהימות- שמרים, אוזני המן, גבינה עם ג׳לי), או מכינות בלינצ׳ס (אוח אוח אוח כמה שזה היה טעים). ואני זוכרת את עצמי עם המיקסר פעם בבית והשערות של בשמת ניתפסות בתוך המערבל ותוך חלקיק שניה מתקרבות לפנים המבוהלות שלה.

אבל הכי אהבתי לעבוד במטבח הגדול של דגניה. כשכולם רצו לעבוד בשדה או ברפת או בבתי הילדים, אני רציתי להיות במטבח. כל כך אהבתי לבוא מוקדם בבוקר, לפני המהומה והרעש והאדרנלין של הכנת אוכל למאות אנשים, כשכל השולחנות עדיין נקיים, והרצפה מצוחצחת, והסירים הגדולים עומדים ריקים. כשתמה יואל עדיין לא הגיעה, ומרגלית צפתי עוד בבית, ורק שמחה והפועלות יושבות ומקשקשות בקילוף הירקות בהכנה ליום של בישול.

ואחר כך, כשאחת אחרי השניה אהובות הילדות שלי, הנשים הגדולות מהחיים, שעד היום מלוות אותי בלב פנימה היו מגיעות ומתחילות את יום העבודה, והמטבח היה מתמלא ברעש והמולה, ויום חדש היה מתחיל.

הן היו כמו מים ואש, תמה ומרגלית. תמה, שקטה ויציבה, מאורגנת וזהירה, שלווה גם בלחץ, משרה הרגשה שהכל יהיה בסדר גם כשמסביב נופלים פיצוצים וטרגדיות זמניות. ומרגלית, מנהיגה טבעית, יצירתית ומלאה רעיונות, חותרת לשינוי ומבעבעת חום ואנרגיה.

הן היו שילוב מדהים. תמה לימדה אותי להכין רביכה, לאט לאט, לתת לחמאה להנמס, להוסיף קמח, לטגן, לשים לב לא לשרוף. היא לימדה אותי לקצוץ תבלינים דק דק דק, שלא יהיו שום עלים או גבעולים לא אחידים. והיא נתנה לי, נערה צעירה וחסרת ניסיון, לבשל בסירים - גדולים, קטנים, בינוניים, ולטעום, ולתבלן.

ומרגלית לימדה אותי לבשל בשר. עוף סיני בתנור, תבשיל שהיא הכניסה אחרי דיונים נוקבים עם תמה שאהבה מסורת, וקציצות בשר, שבהתחלה היינו מכינות בידיים, ואחר כך היא הכניסה מכונה אוטומטית שקולטת בשר טחון ופולטת קציצות.

מרגלית אהבה מאוד לחדש, והיצירתית שלה היתה גורפת. היא יצרה הרגשה מסביבה שהכל אפשרי והעולם פתוח ורחב. כשיום אחד אמרתי לה שכשאגמור ללמוד אני רוצה לעבוד במטבח היא עצרה, והסתכלה עלי, ואמרה לי, לא, את צריכה לחלום יותר גבוה, את יכולה לנהל בית ספר. ואני כבר מעל חמישים ועד היום אני זוכרת את הצהרת האמון שהיא נתנה בי אז, בתור ילדה.

מרגלית הייתה מאוד אמפולסיבית. אני זוכרת אותה יפה ומלאת כוויות. היא היתה מכניסה את הידיים לשמן מבעבע, טועמת אוכל רותח, נחתכת בחוסר זהירות. לא היתה לה סבלנות לעשות דברים לאט, היא נראתה לי לגמרי מחוסרת פחד או גבולות. תמה לעומת זאת היתה מאוד זהירה ומחושבת. אני לא זוכרת אותה מעולם נצרכת לפלסטר, בשעה שמרגלית היתה צריכה בית מרקחת שלם. הן השלימו אחת את השניה, שתי הטבחיות הראשיות, או ככה לפחות אני ראיתי אותן כילדה.

באיזשהו שלב, אני לא זוכרת למה, קיבלתי אחריות על פינת הילדים במטבח. פינת הילדים היתה מקום נפלא והאוכל הכי טוב, הכי בריא, הכי מגוון, היה שם. בימי שישי הייתי אופה עוגות, תבנית אחרי תבנית של עשר, אולי עשרים, עוגות לכל בתי הילדים. היום כשאני חושבת על זה אני צוחקת. אני מניחה שהייתי מאוד צעירה, אבל אז זה נראה לי לגמרי טיבעי להכנס לתפקיד של קונדיטורית.

מרגלית ותמה היו באות אלי ושואלות איך העוגות יוצאות כל כך אווריריות? ואני, בחשיבות עצמית של בת טיפש עשרה הייתי אומרת שקודם כל אני מקציפה את הביצים והסוכר, ורק אחר כך מוסיפה את החמאה. והן היו מהנהנות בראש ואומרות לי שזה מאוד מעניין, כי הסדר הנכון הוא להוסיף את הביצים בסוף, והולכות להן לזרוק עוד קמצוץ מלח או לערבב משהו בסירים.

הן כולן עישנו. היו מסיימות בוקר הכנה ויושבות על סיגריות וקפה. ובסוף היום, אחרי ארוחת הצהריים ושטיפת המטבח, קפה שני ועוד סיגריות. אני לא יודעת על מה הן דיברו. ענת ענבי, אהובה לוז, אולי גם אמא, היו מצטרפות אליהן בשולחן הראשון, הקבוע שלהן. אני מניחה שהיו מקשקשות על הבעלים, או בישולים, או הילדים. או אולי מתכננות את התפריט הבא. היום הייתי מצטרפת עליהן בשמחה, אני בטוחה שהייתי נהנית לשמוע אותן.

השיעור שקיבלתי מהן אז במטבח נישאר איתי עד היום. כשאני מבשלת הקול של תמה מהדהד בראשי. לא הפכתי להיות מנהלת בית ספר אבל אני מרגישה את העידוד של מרגלית לשאוף קדימה. אני מתורגלת לעמוד בלחץ, ליצר במסגרת של זמן קצוב, לא לאבד את הראש, לעבוד בצוות. אפשר ללמוד המון בעבודה במטבח עם נשים.

אני, שעובדת שנים בסביבה מאוד גברית קשה, מתגעגעת לפעמים לפשטות שבהכנת אוכל, לגבולות המאוד ברורים, המחזוריות, לצחוק והנאה שיש בסוג הזה של קבוצת נשים שעובדות ביחד בהרמוניה. האם הן אהבו את המטבח או אולי זו היתה ברירת מחדל? אני לא יודעת והיום כבר מאוחר מדי לשאול אותן. אבל המסר שהן העבירו אלי היה של אהבה, ועידוד והמון סובלנות ועל כך אני לעולם שלהן.

שרה קומרוב (משמאל) ושרה צפתי (מימין), בתמונה שנלקחה מספר היובל של דגניה.