על ניקיון ומשרתים

מספר שמוליק

זהו סיפור על האחריות לניקיון, ועל הכוח וההנהגה של המין הנשי.

בבית החינוך בעמק הירדן שמו דגש על האחריות של הילדים על הניקיון והסדר, במיוחד על כך שאין משרתים, שתפקידם לרוץ אחר הילדים, לנקות ולסדר את המרחב בו הם חיים. כיום, כשאני חי בעיר, אז אחד הדברים הכואבים לי מאוד ומקשים עלי את החיים, היא הגישה הנפסדת שבמרחב הציבורי יש עובדי ניקיון וגינון, שזו עבודתם, ולכן במרחבים האלה אפשר לזרוק לכלוך ולזהם, ומישהו ינקה. אין לי מילים לתאר כמה קשה לי עם זה. הסיפור שאני מספר עכשיו מסביר יותר מאלף מילים, מהיכן זה נובע.

לאשה שהייתה אחראית על הניקיון בבית הספר קראו דבורה, והיא הייתה מקיבוץ כנרת. כאשר הסתיים יום הלימודים, התייצבו בפניה כל ילדי הכיתה התורנית של אותו היום, לקבל את המטלות לניקוי הכתות וחדרי השירותים. ניקוי הכיתות של הילדים הבוגרים, התבצע על ידי התורנים של אותה כיתה, אך ילדי הכיתה התורנית היו אמורים לשטוף את חדרי הכיתות של ילדי א' - ד', את חדר המורים, חדר מנהל בית הספר והשירותים. את הסיפור של צוות אחד כזה אני מספר לכם, והצוות הוא של רעיה וחנן עמיבר.

שיר ישן על אניטה וחנן

וממשיך לספר שמוליק:

וכאן, אני סוטה ומספר לכם מי הוא חנן ולאן התגלגלו חייו מאז היותו ילד בכיתה של רעיה. ובכן, חנן הוא הבן השני של משפחת עמיבר. ההורים הם פנחס ובתיה, חברים מן השורה בדגניה, אנשים ישרי דרך. הבן הבכור הוא עמנואל, שהיה בן כיתה שלי, והוא בעל ידע פנומינלי כללי, והיה שכן שלנו בבית הגינות. (בעתיד הלוט בערפל , אגיע לספר על בית הגינות.) לאחר חנן נולדו שתי בנות, מרגלית המכונה חרגול, שהתפרסמה עקב יכולות המשחק שלה והשתתפותה בתכנית בטלוויזיה, ודבורל'ה.

ואוסיף רק פרט אחד על עמנואל ויהודית, ששני הבנים שלהם, שרתו בצבא שירות מאד משמעותי, והגאווה של עמנואל ויהודית הרקיעה שחקים. אבל כול מה שאני מספר הוא טרקלין כניסה לחנן עמיבר. חנן, ילד ממושקף וגבה קומה גדל והיה לגבר חרוץ ביותר שעבד בפרדס של דגניה ואף נהייה המנהל שלו.

בשנים שאני הייתי המנהל של ענף הירקות בדגניה, הייתה תקופה שמתנדבים מכל העולם הגיעו לישראל ולקיבוצים, ואצלי עבדו מתנדבים מכול העולם. חלקם הם חברי נפש שלי, אבל המרחקים הפרידו בינינו, והיום הם רק זיכרונות. והנה יום אחד, מגיעה לעבודה אצלי בחורה בשם אניטה, מאחת מארצות דרום אמריקה. קטנת קומה אבל יפה כפי שרק לטינית יכולה להיות. העבודה בגן הירקות קשה, הגב כואב, והשמש יוקדת, והגשם מרטיב עד לשד העצמות. אניטה בצוות שלי עם יעקב, וניסים, ועיזה ואיטח, הפועלים והפועלות השכירים, שעלו לישראל מארצות ערב, בשנות החמישים, והיא מחזיקה מעמד, ונהיינו חברים בנפש. פינה חמה בלב יש לי לאניטה עד היום.

והנה הגורל שיחק באנשים, ואניטה וחנן התאהבו, התחתנו, ובנו את ביתם בדגניה. לאחר שנולדו להם שלוש בנות, אניטה, שלא הסתדרה עם אורח החיים הקיבוצי, עזבה את דגניה עם המשפחה לימית, ואחר כך למושב דקל שבפתחת שלום. וכאן נפרדו לכאורה דרכנו. אבל נפלאות הן דרכי הגורל, ולאחר שעברו שנים ועזבתי בעצמי את דגניה, בעת שעבדתי בחברת גינון, קבלתי לידי לטיפול את הגינה של מעבר רפיח. זה היה לפני שהטרוף השתלט על כולם, ואני ראיתי בעיני איך מאות ואלפי פלשתינאים נאספים על ידי אוטובוסים ישראלים, עוברים בידוק במעבר ארז, יוצאים עם שחר לעבודה בישראל וחוזרים ומביאים פרנסה מכובדת לבני ביתם.

מאז הכול התערער, והיום יש גדר מעל, ובונים גדר מתחת לאדמה, ושני מליון פלשתינאים סגורים במצור כמו כלבים, ואני הייתי לבדי בין אלפי פלשתינאים, והיה שלום ושלווה בינינו. באחת מהפעמים, כאשר חזרתי ממפגש שלושת הגבולות, של מצרים ועזה וישראל, יצרתי קשר עם חנן ואניטה, ובקרתי אצלם בדקל, וליבי התמלא גאווה במשק שבנו לתפארת, ואף קנאה למה שלי לא היה, את הכוח והנחישות של המתנדבת מדרום אמריקה וחנן עמיבר.

בתמונה, חנן עמיבר חורט בעץ, בחוג נגרות של יואל יואל.

(מתוך ספר היובל של דגניה ב').

שולית הקוסם

ועוד מספר שמוליק:

ועכשיו אחזור לחנן הילד, ורעיה והנקיון של בית החינוך המשותף בדגניה א'. אין לי מושג בני כמה היו שני הילדים, אבל נאמר שאולי בכתה ה'. לאחר ששטפו את הכתה שלהם, ואולי חדר שירותים אחד, מספרת רעיה, שדבורה שלחה אותם לשטוף את המשרד הקטן של מנהל בית הספר, עמינדב ישראלי.

המשרד היה בבית של שתי הקומות היחידי בבית ספר, בקומה השנייה, החדר הקיצוני, וממנו אפשר להשקיף על רוב בית הספר. עמינדב היה גבה קומה, בנוי יפה ומנהל נערץ, ולפחות כלפי חוץ קפדן ביותר. אבל אני חושד בו שהיה לו חוש הומור חד ומחודד, ולא היה כל כך מפחיד כפי שניסה להיות.

את החדר שלו ניקו רעיה וחנן בחרדת קודש. מים לא היו בקומה השניה, והיה צורך לסחוב דליים מלאים מים מלמטה, ולפי רעיה היא שלחה את חנן להביא דליי מים, לא אחד אלא כמה וכמה, לשטוף את המשרד הקטן. וחנן, הוא כמו שולית הקוסם המביא דליי מים, בהבדל אחד, שהגולם מביא דליים, וחנן דלי אחד, מפני שזה מה שהיה לו כוח.

לאחר מכן צריכים היו לגרוף את המים במגבים לאורך כול המסדרון והמדרגות עד למטה, או לחילופין, להספיג בסמרטוטים את כל השיטפון, מה שגרם לכך שתמיד גמרו את המטלות אחרונים, לקול טרוניותיו של חנן, שראה איך כל חבריו כבר הלכו הבית מזמן.

ללא מילים

דלי מלא פטריות

אנחנו מבני ראשון לציון

נרשמנו להיות בחיל השריון,

אותנו תמיד הטבע משך,

אויר הפסגות, העשב הרך,

מראה הכרמים בשעת הבציר

וריח הזבל ניחוח חציר...

זה חלק מהשיר על המורה לטבע , ורעיה היא אוהבת טבע אמיתית. אהבה זאת נטעו בה המון אנשים, ואלפי טיולים, ומורה אחד לטבע יוצא דופן, יהוידע שמו, ששמו מקפל בתוכו מה שמאפיין אותו, ידע אלוהי.

מספרת רעיה:

הייתי בכתה ד' או ה', כאשר היגיע לבית הספר מורה צעיר, שחור שער ומלא להט ואמונה בדרך כיצד צריך ללמד טבע ילדים רכים, ולהנחיל להם את האהבה לטבע. לב הגישה שלו הייתה האמונה בדרך לימוד חוויתית, לימוד דרך האצבעות, הניסוי, הטעיה והתהייה, ולאו דוקא הדיבורים וההרצאות השגרתיים, כפי שהיה נהוג. אבל כפי שקורה פעמים רבות במציאות, למרות שעשה עם הכיתה ניסויים מעניינים להמחשת תהליכים בטבע, בכתה לאחר שיעורי הטבע, היתה מבוקה ומבולקה, מה שלא נשא חן בעיני המורה שבא אחריו.

זכורים לי, למשל, שני ניסויים שערך יהוידע. הראשון הוא בנושא מחזור המים. ערכנו בכיתה ניסויים שונים על מצבי הצבירה השונים של המים. התאדות המים, ההתעבות מחדש לטיפות, התגבשות לשלג וקרח, ולחילופין, פיזור מלח על שלג המונע את התקרחות המים. בסוף השיעור הכיתה נראתה כך, רצפה רטובה מלאה שלוליות, שולחנות וכיסאות מוסטים לאחור, ובכלל, בלגן אטומי. לו אתם המורה הבא שנכנס לכיתה, מה הייתם אומרים?

הנושא השני שזכור לי, היה איסוף פיטריות בטבע. יצאנו לטיול בשדות, ולמדנו בשטח לזהות את מקום הגידול שלהן, הטמפרטורה האופטימלית להתפתחותן (16 מעלות), הדרך למצוא אותן בצמחיה הסבוכה, המבנה המיוחד שלהן ולהבחין בין פטריות רעל לאלה שלא. איך לשטוף, ואיך לבשל. חזרנו רטובים ומבוצבצים, והבאנו דלי מלא פטריות למטבח בית הספר, לזוועת המבשלות, שלא ידעו מה נפל עליהם. איך הצליח יהוידע עדין הנפש לסיים את השנה, לאלוהים פיתרונים, אך לשנה הבאה כבר הגיע מורה אחר, שממנו אני לא זוכרת כלום.

הפטריות האלה הן לא מישראל ולדעתי הן גם רעילות, אבל הן פשוט יפות.

זיכרון וגעגוע

מספרת רעיה:

לחזרה מבית הספר היה ניחוח מיוחד. לא רק הניחוח של סיום יום הלימודים וציפיה לזמן החפשי, אלא כזה שאתה חש בו באמת בחושי הריח והטעם, הוא מושך אותך אליו בחבלי קסם ונטמע בזיכרון ובגעגוע.

בדגניה היתה מאפיה. עם עלות השחר היה קם מרדכי שיידווסר האופה, צועד לעבר המאפיה ומתחיל את עבודת היום באפית לחם לארוחות החברים לאותו היום. ריח הלחם הנאפה היה מסתלסל ברחבי הקיבוץ עם רוח הבוקר, כמו בסרטי וולט דיסני. לנו הילדים, היה מכין מרדכי פינוק מיוחד לשעה שנחזור מבית הספר. לקראת סוף עבודת יומו, כשסיים את אפית הלחם הרגיל, היה מרדכי אופה פיתות מיוחדות ומתבל אותן באהבה בבצל או פרג. כבר כשהתקרבת לגדר הקיבוץ עלה ריח הפיתות, זיכרון טעמן עורר את מיצי הקיבה וכל שעליך לעשות הוא ללכת בעקבות שובל הריח ולקבל את הפרס הגדול. לימים,

לאחר מלחמת ששת הימים, היינו מתארגנים קבוצה של חברים, מעמיסים אוטו טרנזיט עם מזון, גנרטור, אהלים וכל טוב ונוסעים לחופי סיני. המכונית כאמור היתה עמוסה לעייפה בציוד ואנשים וכמובן לא ממוזגת, ולכן העדפנו תמיד לנסוע את הדרך הארוכה הלוך וחזור בלילה. אני זוכרת שכשחזרנו מאחד הטיולים והתקרבנו לבית שאן השכם בבוקר יום שישי, עלה מהמאפיות ריח חלות טריות הנאפות לשבת. כל כך קרוב לבית, מצפים כבר למקלחת טובה אחרי שבוע על החוף, אבל שום כוח שבעולם לא יכול היה לעצור אותנו מלהכנס לאחת המאפיות ולקנות חלות טריות שזה עתה יצאו מהתנור, להתמוגג מטעמן ולזכור בגעגוע את מרדכי האופה.

בצילום, מרדכי שידווסר האופה עם חלה לשבת. (התמונה נלקחה מספר היובל של דגניה ב').