הסיפורים הם סוכריות

אבא ישן מתחת למיטתי

שמוליק:

אני רוצה לתת הסבר קטן לאלה מהקוראים שלא הכירו את דגניה, כיצד אורגנה מערכת החינוך. חברי הקיבוץ הראשונים, הן בדגניה א' והן בדגניה ב', בחרו דרך משלהם לגדל את ילדיהם, והם היו שונים בבחירה מכול יתר הקיבוצים. השוני העיקרי היה, שבדגניות בחרו בלינת הילדים בבתי ההורים ולא בלינה משותפת של הילדים בבית הילדים.

זה הכתיב שוני גדול בין שתי הדגניות לשאר הקיבוצים, מפני שהיה ההכרח לבנות בתים המתאימים למגורי משפחה מורחבת, הורים וילדים, וברור שהבתים היו גדולים יותר. גם מערכת הטיפול בילדים, הותאמה ללינה המשפחתית. כך קרה שכאשר כול התנועה הקיבוצית עברה מלינה משותפת, ללינה משפחתית, עקב הלחץ של האמהות ובעיקר הצעירות, בדגניות, שכבר הייתה לינה עם ההורים, הדברים היו הרבה יותר חלקים.

רק בדבר אחד לא הלכו חברי דגניה ב' עד הסוף, וזה שדוקא התינוקות, עד גיל שלוש לערך, לנו בכל זאת בבתי ילדים, התינוקות בבית שנקרא "טיפול", והפעוטות בגנונים. וכך נשארה תופעת שומרת הלילה. הסבר לאנומליות הזאת שמעתי לא מזמן, אבל אני לא יודע אם זה אכן ההסבר הנכון.

לפי הסבר זה, מלכתחילה היתה בדגניה ב' לינה משותפת של הילדים, (שלא כמו בדגניה א', שם היתה לינה משפחתית מהיום הראשון), אלא שבאחת מקבוצות הילדים הראשונות, לא הסכימה אחת האימהות לדרך החינוכית הזאת, הוציאה את ביתה מבית הילדים בגיל שנתיים או שלוש ולקחה אותה לישון בבית.

אני מניח שהיו על כך דיונים וויכוחים, אך משום מה כך נקבע חתך הגילים שיהיה נהוג מאז, בין לינה משותפת ללינה משפחתית. מכל מקום, כך גדלנו רעיה ואני, וכך גם גדלו כל ילדינו, עד שבוטל נוהג זה. ומקרים כמו של אבא שלי שישן מתחת למיטה שלי לילות שלמים, מפני שפחדתי מהחושך, קרו ועוד איך, והוא לא היה היחידי.

"הטיפול"

בתמונה מימין לשמאל : שרה בוסל (גילעדי), מטפלת התינוקות המיתולוגית שדורות של תינוקות גדלו תחת ידיה האוהבות והמסורות מחזיקה תינוק שאינני מזהה, לפניו שמוליק לובין, עמליה רם, בינה הרשפלד, רעיה פרלמוטר (בן הגיא), עוזי גתי וציונקה ביתה הצעירה של שרה.

וכאן תרשו לי להעיר שכאשר אני סוטה מהסיפורים שאני מספר, שהסיפורים הן הסוכריות שממתיקות את הפה שלי, במתיקות שלא מהעולם הזה, ולמרות שאני חולה סוכרת, והסוכר הוא אויב גדול שלי, אז המתיקות והעסיסיות של הסיפורים, היא בשבילי שמימית.

עץ הדומים (עץ שיזף)

עץ הדומים הזה צולם בשמורת הפארק הלאומי אשקלון. בטיילנו בפארק, מזכירים לנו עצי הדומים הענפים האלה, את עץ הדומים ההוא שצמח ברפת של דגניה א'.

רעיה:

מגן הילדים, ממשיכה הדרך ישירות לבית הספר.

"המרחק בין הדגניות בקו ישיר הוא קילומטר, פלוס \ מינוס, אם אתה הולך ישירות דרך השדות, וזאת היתה דרכינו מידי יום. אתם כבר יודעים שתחילה יש לעבור דרך הפשפש בגדר, לחצות את אמת המים, לפסוע על תלוליות ערוגות האספסת הארוכות, לצעוד באיפוק רב ליד עץ הדומים הענק שבחצר הרפת של דגניה א' וכבר אתה בפאתי הקיבוץ, עובר את בתי החברים ונכנס בשער בית הספר.

הדרך בחזרה הביתה כבר היתה הרבה יותר פתלתלה. בראשיתה אתה מגיע לעץ הדומים, ואז אתה צריך להחליט אם יש בך היום את האומץ להכנס לחצר הרפת, לגרש את הפרות הרובצות להנאתן בצל העץ וללקט דומים מתוקים, אם גם בדרך כלל מתולעים, או שתוותר היום.

בעונת הדומים, היינו קבוצה של ילדים, הולכים לרפת בדרכנו הביתה, בדרך כלל גם יחפים, האמיצים היו מגרשים את הפרות והיתר אוספים דומים שנפלו על הקרקע (הזבל)... לשטוף? מה פתאום! איפה היה ברז בחצר? לא שאני ממליצה היום, אבל אתם יודעים מה? לא זכור לי אף אחד שהגיע לבית החולים. כשבפינו טעמם המתוק של הדומים, היינו צועדים בשובה ונחת, מפטפטים, צוחקים או כועסים על מורה זה או אחר.

נעלים מבוץ

רעיה:

בראש השנה ובפסח היינו מקבלים הנעלה חדשה, נעלים גבוהות (חומות או אדומות) לראש השנה וסנדלים (חומות או אדומות) לפסח.

באביב כשהסנדלים היו עדין חדשים, חבל היה לבלות אותם וככל שאפשר, היינו נמנעים מלנעול אותם, וגם בקיץ היוקד של עמק הירדן, היינו חולצים אותם בכל הזדמנות. ללכת יחפים בימים החמים יותר, היה מין מבחן סיבולת. היה עליך לרוץ ולדלג מעשב לעשב כדי לא לשרוף את כפות הרגלים, לעמוד לעיתים רק על רגל אחת (אם העשב קטן), כמו אותם חרדונים שמרימים כל פעם רגל ממשטח חם מאד, או לחפש שלולית השקייה מזדמנת. מי שהגיע רחוק יותר היה כמובן המנצח.

שימחה גדולה היתה בימים שהשקו את ערוגות האספסת \ תירס. ההשקייה היתה בשיטת ההצפה, וכשכל הערוגה מלאה במים, מה כיף גדול יותר מאשר ללכת בתוך המים הצוננים. גם אם הערוגות היו רק רטובות היה מאד משעשע ללכת בבוץ הטובעני ולעשות "נעלים" מבוץ שיגנו על הרגלים, מה גם שערוגות רטובות טומנות בחובן הבטחה לתעלה מלאה מים ולרחצה מרעננת, וזה כבר היה הדובדבן שבקצפת.

בחורף לעומת זאת, היינו כמובן נועלים נעלים כשהלכנו לבית הספר, אך מאחר שהדרך כאמור, עברה בשדות ואדמת העמק היא אדמה כבדה ובוצית, היו הנעלים נראות יותר כמגפיים בוציות שמישקלן טונה, שלא ניתן להכנס איתן לכיתה לפני גירוד רציני. כך היה לפני כל כיתה מתקן מיוחד לגירוד הנעלים, לידו "שטיח" מברזל לאותה המטרה ואחר כך שטיח כניסה כמו שמקובל היום.

מצד שמאל בצילום בית התרבות בדגניה, אפשר לראות את "המגרד", אותו מתקן מוזיאוני שבזמנו היה מותקן ליד כל מבנה ציבורי, חדר אוכל, כיתות בית ספר, בית תרבות וכ"ו.

היו ימים שהיו גם "סכנות" בדרך. הסכנות היו בדמותם של חדוה (הרכבי) ואלישע (בן עמי), כן, אלה זוג הפוחחים ממטע התפוחים, שמצאו להם שעשוע ב"הבאתינו" במהירות הביתה. האמת? די פחדנו מהם... כאמור, אנחנו הקטנים היינו הולכים לנו בשקט הביתה בין ערוגות התירס, קצת עייפים לאחר יום הלימודים, אך לעיתים היתה נשמעת קריאת אזהרה מאחד הילדים שבמאסף, "תזהרו! הם באים!" מיד היינו נפוצים לכל עבר, מסתתרים בין שורות התירס הגבוה ומקווים שה"צמד חמד" לא יגלו אותנו ולא יריצו אותנו את שארית הדרך".

אלוף הגירוף

שמוליק:

אני רוצה לספר על בית החינוך, בעיקר על רעיה וקצת גם עלי, וראשית הסיפור על פניה ארצי מדגניה א', שהייתה מורה לחקלאות שלנו. אצלה למדנו לעשות ערוגות מוגבהות, ושבילים, לזרוע, לשתול, לנכש ולהשקות, וכול עבודות הגינה.

שיעורי החקלאות היו בדרך כלל בשעות המוקדמות, או לפני ההפסקה הגדולה. פניה הייתה אישה מרשימה ביותר ומוכרת בקיבוצי עמק הירדן. בעיקר בשקט וברוגע שלה, ביכולת שלה להרגיע ילדים במילה, ונגיעה, וחיבוק. על הציון שקיבלתי אצלה, שאני אלוף הגירוף, אני גאה עד היום. בתה של פניה, רוני ארצי, היא בת כתתה של רעיה, ועם בנה אקי ארצי, שהיה בוגר ממני בשנה, הייתי משחק כדור סל במגרש של דגניה א' ליד בית הספר והירדן והמחלבה. אני בקבוצה של דגניה ב' והוא של דגניה א'.

לימים, אקי נעשה לטייס פנטום, הופל באחת מהמלחמות עם מצרים, ונעדר עד היום. מאז שהופל ונעדר, חייה היו פרוזדור לקברה, בבית העלמין של דגניה א', לחופי ירדן ירוק, בינות האקליפטוסים הענקיים, השרים בלוז כנעני, ובסמוך לאבא של רעיה שקבור שם, משום שבזמן מותו, לא היה עדיין בית עלמין בדגניה ב', וללא קבר לאקי בנה.

תלוליות של ערוגות בגינת ירק ליד הגן בניצנים.

"צוללת" עד המתנים

רעיה:

בילדותי לא ידעתי לשחות. באותם ימים, ההורים היו אלה שלימדו שחיה את ילדיהם, אבל אבא שלי נפטר בהיותי תינוקת בת מספר חדשים, אמא לא ידעה לשחות, ורינה לא לימדה מפני שבעצמה היתה ילדה. בשבתות ובמועדים, היה מסודר נהג משאית תורן, שהיה מסיע את המשפחות, ומי שרצה, לאחד החופים בכנרת, וחוזר הביתה לאחר מספר שעות בילוי ורחצה.

אני זוכרת את אמא מתלבשת כמעט כל שבת, בבגד הים שלה מצמר שחור, מטפסת בכבדות על המשאית איתי ועם רינה, ואנחנו נוסעים לכנרת. לעיתים היתה המשאית צפופה כל כך, שהמושג "צפופים כמו סרדינים", כאילו נכתב עלינו, אלא שהסרדינים מונחים האחד על השני ולפחות "נחים" ואילו אנחנו התנודדנו מצד לצד כמו לולבים בחג סוכות. מי שזכה לעלות עם הראשונים היה תופס את מעקה המשאית ומחזיק בו כמחזיק בקרנות המזבח, אלא שכל סרדיני האמצע היו מחזיקים בו כעוגן. אבל ככל שנמשכה הנסיעה התחילה תזוזה לכאן ולשם, בדיוק כמו ניעור גרגרים בצנצנת, וכל אחד מצא את מקומו.

סוף סוף הגענו לכנרת. רינה, שכבר למדה לשחות (אולי בבית הספר) מצטרפת לחבריה, אבל אני "צוללת" עד המתנים קרוב לחוף ולהרגשתי, כ ו ל ם שוחים, צוללים, ומשפריצים מים בשמחה, להוציא אותי. ואני, ילדה ספורטיבית, פיתחתי תסכול עמוק מחוסר יכולתי לשחות כמו שאר הילדים.

שיעורי החקלאות עם פניה, היו כאמור מוקדם בבוקר או לפני ההפסקה הגדולה, ופניה, כאשר הגיעה שעת ההפסקה הגדולה לאחר שיעור חקלאות, הייתה לוקחת את הכיתה להצטנן בירדן. ושוב אותה תמונה חוזרת, הילדים קופצים ראש, מתחרים, צוללים, ורק אני יושבת במים הרדודים.

פניה ראתה את העצב והתסכול שלי, ילדה העומדת לבדה על החוף, ושם בירדן, ליד המזח הקטן, היא עודדה ותמכה ולימדה אותי לשחות. לא היתה מאושרת ממני ולעולם אוקיר לה תודה.

בצילום מימין לשמאל, תמר ביתנו, מירב ביתנו, תמר עמיבר חברתן ומיכל ביתנו בירדן השוצף. הן כבר לא ישבו "צוללות" עד המתנים.