זכרונות ממלחמת העצמאות

שנינו, רעיה ואני נולדנו בתקופה של טרום מדינה כאן בביתנו, עם כל המאבקים, המתח, החששות והפחדים. ומעבר לגדר השתוללה באותה העת מלחמה עולמית, מערערת כל סדרי עולם וזורה הרס וחורבן, שכול ואבדן. וכשרק זאת מסתיימת,

מתחילה מלחמת השחרור ואיתה סכנה קיומית ממשית. מטבע הדברים, המבוגרים היו נתונים בלחץ אדיר כל הזמן. אבל למרות נתוני הפתיחה הקשים האלה, החיים שלנו כילדים בדגניה לא היו רק קרבות ומלחמות, היה גם המון אור והומור ויופי, ואני תמיד אומר שהייתה לי ילדות מאושרת. אני בטוח שאם תשאלו את רעיה, גם היא תגיד שהייתה לה בסך הכל ילדות מאושרת.

רעיה תקועה בגן

"באותה תקופה גרנו , אמא, רינה ואני בחדר אחד, בבית שהיו בו ארבעה חדרים בשורה. בראשון גרנו אנחנו, בשני משפחת אולצ'יק, שהיו ארבע נפשות, בשלישי, משפחת וייסבורט, (לימים, יהונתן, לאחר שאבי המשפחה נהרג בקרבות על הדרך לירושלים), גם כן ארבע נפשות, ובאחרונה, משפחת סתוסקי (לימים, סתו), גם הם ארבעה. הבית היה סמוך לצריף של ועד הגוש, שבו נערכו הדיונים בקשר לעתיד המקום, דרכי ההתגוננות וכדומה, ולימים, גר בו נבות שרת שהגיע לדגניה לאחר השירות הצבאי שלו כעובד שכיר על ציוד כבד, ונעשה גיסי היקר עם נישואיו לרוחה, אחותו של שמוליק.

בבית לא היו כמובן, שירותים ולא מקלחת, ואלה נבנו בשלב הרבה יותר מאוחר, עם שיפוצי הבתים לאחר המלחמה. התקופה כאמור, היתה מתוחה ומידי יום ביומו, או מדויק יותר כל ערב היו נורות יריות על קיבוצי עמק הירדן מצמח, מהגולן והגלעד.

באחד הערבים, בתקופה מסוערת זאת, ואני ילדה בגן, בוודאי לא יותר מבת חמש, הלכתי אחרי הגן אל ללוטה (לאה רבינוביץ), אבל אז נזכרתי ששכחתי משהוא בגן. הודעתי לללוטה, שעל משמעותה בחיי אכתוב באירוע נוסף מאוחר יותר, שאני הולכת לגן להביא אותו. השעה הייתה מאוחר אחרי הצהרים, והגן היה סגור (אז עוד לא היו נועלים את הבתים), ועונה לי ללוטה ומבקשת "רעיוצ'קה אל תלכי לגן עכשיו, זה מסוכן, את יודעת שבערבים ובלילות יש יריות". אבל אני מתעקשת ורצה לגן.

כאשר הגעתי, אכן התחילו היריות ונתקעתי לבדי בגן, עד שללוטה באה בריצה לחלץ אותי. אני לא זוכרת מה הרגשתי באותם רגעים, פחד? בדידות? גבורה? עצמאות? אבל אם אני מספרת את זה לאחר שבעים שנה, אפשר להבין כיצד נטמע האירוע בנפשי, נפש רכה של ילדה".

גיבורים

אני עובר לספר על פינוי הילדים מדגניה במלחמת השחרור, ועל הנטישה הכואבת כול כך, ואני ילד בן שמונה. בשלבי הקרבות הקשים, כשהיה חשש לסכנה קיומית של קיבוצי העמק, הוחלט לפנות את הילדים לחיפה. המצב היה מסובך ביותר. שער הגולן ומסדה נכבשו על ידי הסורים, ודגניה א' ודגניה ב' שממוקמות מול צמח, היו מאוימות מאד. למעשה כול הקו הראשון של הישובים, מעין גב בצפון, לאשדות יעקב וגשר בדרום, היה חזית קשה ביותר מול הכוחות הפולשים, שאם היה נפרץ, הדרך למרכז הארץ הייתה נפתחת, ומי יודע מה היה גורל המערכה.

מול הצבא הסורי, עמדו חברי הקיבוצים, כוחות של הפלמ"ח ומתנדבים מחוץ לארץ, שלפעמים לא ידעו אפילו את שמם, ורבים כל כך היו בין הנופלים בקרב. החילים הסורים הגיעו עד לגדרות הדגניות ושם נשברו, השאירו את הגויות על הגדרות ואת הנעלים בשדות. בזה הסתיימה ההתקפה על דגניה, ונשאר לשקם את ההריסות ולהחזיר את הילדים מחיפה.

ואני חייב להזכיר את הנשים הלוחמות, שלחמו ועבדו שכם אל שכם עם החברים בתעלות, בעמדות ובדאגה לבעלי החיים, עופות ופרות. גיבורים גדולים מהם לא מצאתי ואני מוריד את הכובע שלי לפניהם ביראת כבוד.

צילום הטנק בדגניה על סף התעלה החפורה בה עמדו המגינים, לוחמים בשר ודם מול מפלצות הפלדה. צולם ממש בתקופת המלחמה.

ברחשים בחיפה

מה שאני זוכר אלה קרעי זיכרונות. אני לא זוכר עם מי הלכתי, ונדמה לי שאני הולך לבד, כאשר משמאלי האקודוקט על עמודיו הגבוהים, מימיני בריכת הדגים א', שעליה בנויה היום ההרחבה של דגניה. אחריה בריכת הדגים ב' הענקית, ואחריה בריכת הדגים מול אום ג'וני שמשמשת לגידול האמהות וששייכת לדגניה א'.

בבריכות נופלים פגזים ומרימים נדי מים. אני הולך לכוון הירדן ליד בית המוטורים, וחוצה את הירדן על הסכר העוצר את מימיו הירקרקים ומרים אותם לגובה שממנו יוכלו לשאוב. עובר ליד עצי האקליפטוס הענקיים שעל גדות הירדן, ואני ממשיך לביתניה, שם ממתינים לנו אוטובוסים ומשאיות שמפנים אותנו לגניגר, ומשם לחיפה. מחיפה אני זוכר רק כמויות ענקיות של ברחשים בינות עצי האורן העבותים .

זמן כיף באמת המים הנמוכה שבין הדגניות.

דדי הפעוט משתכשך במימי האמה.

אני נאלץ לעצור את שטף הסיפור שלי בדומה לאלדין, ורעיה מעירה בנקודה זאת, שמי ששמע את אלף הסיפורים של שחרזדה הוא השולטן ולא אלדין, שהוא אחת הנפשות בסיפורים של שחרזדה. ורק אני הוא, שהדמיון שלי הופך את אשתי לשחרזדה, ושכרגע היא ישנה. מחר לאחר שתרביץ תורה וחינוך בילדים הרכים שלה בגן של ניצנים, תספר לי על האודיסאה שלה בימי מלחמת השחרור. אני אתאזר בסבלנות ואתם יחד איתי, ותמתינו לסיפורה של הנסיכה.

"באבל גאם"

ובכן לאחר שחזרה רעיה מעבודת הקודש שלה התפנתה לספר לי על הפינוי שלה וכמובן שגילתה פרטים רבים שלא ידעתי ובעיקר כפי שנראו בעיני ילדה בת חמש.

"בתקופת המתיחות שלפני המלחמה, בנו מקלטים לכל הילדים. הגן שלי היה בקומת הקרקע של "הוטל קליפורניה" וצמוד לו נבנה המקלט לילדי הגן. הוא היה צר וארוך, מדפי עץ בשתי קומות חוברו לקירות, ושימשו לשכיבה, ובאמצע נמשך, מעבר צר וארוך. שני פתחים היו למקלט, האחד סמוך לגן ודרכו נכנסנו במהירות בשעת הצורך, והשני היה פתח המילוט בכיוון דגניה א'.

במקלט הזה שהיינו ימים ולילות אחדים עד הפינוי. אני זוכרת שהמטפלות ניסו להעסיק אותנו ככל שאפשר היה, בציור, פלסטלינה, ועוד. אבל בעיקר שמענו המון סיפורים. רגעי שמחה היו כשהייתה מתקבלת חבילה מאמריקה עם חוברות צביעה וגירי שמן בצבעים מיוחדים. היו אלה ציורים עם ילדים, שלמרות שהיו ללא צבע, ברור היה שאלה ילדים בלונדינים, עם עיניים כחולות, המשחקים בשדות פרחים נהדרים.

אולי אני זוכרת את זה, בגלל הניגוד התהומי שהיה בינינו, ילדים הספונים בתוך מקלט צר, חשוך, צפוף ועבש ובין ילדים אלה המשחקים בשדות פתוחים, מוארים ופורחים. ואולי בגלל הכמיהה המוסתרת להיות במקומם.

אבל רגש שכמעט קרוב לאושר היה, אם בחבילה היה גם "באבל גאם", שאפשר לעשות ממנו בלונים ענקיים. אלופת הבלונים הייתה אביטל סתו שהוריה היו יוצאי ארה"ב, והם גם כנראה היו אלה שקיבלו את החבילות. אני מעולם לא הצלחתי.

המצב היה מאד מתוח ומסוכן, ואני יודעת היום שזה מה שחשו המבוגרים, אבל אנחנו הילדים, שלא ידענו בדיוק מה מתרחש בחוץ מחד, והאוירה הרגועה ככל שניתן שניסו המבוגרים להשרות במקלט מאידך, בתוספת התום והאופטימיות הטיבעית אצל ילדים, לא טבעו בי זיכרון של פחד...ואולי כן..."

שנת לילה של ילדי גן במקלט

הפינוי

ממשיכה רעיה לספר: "ביום הפינוי בא הצוות המפנה והודיע לנו "אנחנו יוצאים עכשיו מהמקלט, אבל כולם הולכים ביחד". מאד שמחנו לצאת כבר, ואם אפשר גם לא לחזור, אז פעמיים כי טוב. הצוות המפנה לא היו בהכרח הורי הילדים, אלא צוותי המטפלות ועוד חברים שאפשר היה לשחרר מהלחימה ממש.

יצאנו במהירות בשורה עורפית צפופה, דרך הפשפש שבגדר, ליד אמת המים, וצעדנו מערבה. אני הלכתי ליד בלהה צור שהייתה אמא של דודו מכיתתי, ועל ידיה היא נשאה עוד תינוק, כנראה אחותו של דודו. הלכנו, רצנו, כשלנו וקמנו, נחפזנו בדרבון המבוגרים.

מפעם לפעם נשמעה צעקה "כולם להישכב על האדמה" כשנפלו הפצצות מסביב, ואז גם התחיל הפחד לחלחל ואיתו הבכי או האלם, הבריחה או השיתוק, כל ילד ותגובתו.

וכך, אנחנו רצים, שוכבים, קמים הולכים ושוב רצים, עד לביתניה, שם ממתינים לנו אוטובוסים ומשאיות. אני שובצתי למשאית עם קבוצת הגיל שלי, אך כשישבתי במשאית, הקיא לידי אחד הילדים. ללוטה, שלוותה את השיירה עם קבוצת ילדים אחרת, באה לראות אם הגעתי בשלום. היא ניקתה את הזוהמה והעבירה אותי לאחד האוטובוסים. אבל גם שם ילד נוסף הקיא לידי. סיפור ההקאות נשמע אולי איזוטרי, אבל אם אני זוכרת אותו לפרטיו, לאחר כל כך הרבה שנים, זה מעיד כנראה איך באמת הרגשתי אז.

אמא לא היתה איתנו בזמן הפינוי, ולמעשה גם לחיפה היא יכלה להגיע רק פעמים ספורות, מפני שכל הנשים שלא צוותו להיות עם הילדים, נשאו בעול הלחימה או האחזקה של דגניה, ואני אישית לא הרגשתי אומללה או מסכנה ללא אמא. כך היו כולם".

סיפור הפינוי של דגניה חרוט בזיכרון של כול מי שעבר אותו.

אני רוצה לתת קצת רקע למקום בו התרחשו הסיפורים. מדובר בצד המערבי של דגניה ואז היו שם בריכות דגים שהיום כבר אינן.

בריכות אלו היו כר המשחקים שלנו ושם עוצבנו ביחד עם הציפורים וכול בעלי החיים הנהדרים שליוו אותנו בילדותנו בסביבתם הטבעית וללא גני חיות.

מבחינתי הקושי הוא שהדברים התרחשו לפני ששים שנה ולא נשאר תעוד מצולם בכלל והייתי צריך להפעיל את כול היכולות שלי כדי לתת לכם איזה שהיא המחשה על הסביבה שבה נטשנו את דגניה.

אי אפשר היום לשחזר את הבריכות מפני שאינן קימות אז מיכל ורעיה הביאו לי צילומים של בריכות מעמק בית שאן ובעלי החיים נתרמו מהאוסף שלי וההדבקה היא שלי.

אין ניגוד יותר גדול מהשלווה השורה בבריכות ובין האלימות של מה שעברנו בדרך אל הירדן והפינוי.