כמיהה, חופה ופרח

זהו סיפור שעובר במנהרת הזמן, ראשיתו בכמיהה לגינה ופריחה, המשכו בחופה וקידושין וסופו בפרח הראשון.

רעיה ואני רצינו תמיד לחיות את חיי הכפר עם גינות סביב ביתנו, עם צמיחה ופריחה ויופי, כשם שהורינו, יוסף בן הגיא ושרה ווליוביץ תמיד טיפחו גינה ליד ביתם, ואנחנו מאמינים ששניהם יקרינו עלינו את אורם ואת המיוחדות שלהם לאורך כל הסיפור שאנחנו טווים ביחד. בשנים הראשונות שלנו בדגניה לא היו לנו גינות מפני שלא היה לנו שטח לגינה. כשרצינו להנות מגינה, הייתי הולך עם רעיה לאיזור שבו גרו החברים הוותיקים, בבתים צמודי הקרקע שלהם. על פיסת קרקע זעירה, הם יצרו גינות נהדרות וצבעוניות, והגעגועים ליופי הזה, קורעים אותי עד היום, והחיים אכן הובילו אותנו למפגש הבלתי נמנע עם הגינות שלנו.

גינה בדגניה

כאשר נתנו לדמיון שלי לעבוד, לאהבת הסיפורים שלי ושל רעיה לחגוג, ולצילומים שלי להתפרע, נוצר הפוסט מערבוב הצילומים והטקסט ביחד.

את הגינה הזאת תיכננו ובנו אבנר ותמי – בננו וכלתנו, בעבודתם כאדריכלי ובוני גינות.

את התמונות לגינות צילמתי ביום או שני ימים של צילומים עם אבנר. זאת הייתה חוויה יוצאת דופן בשבילי לצלם עם הבן את הגינות הנהדרות שלו ושל תמי, שרובן מעבר לקו הירוק. לראות ולהבין באיזו אנושיות והבנה אבנר הבן שלי מתייחס לסובב אותו. ההבנה הזאת נחרטה במוחי והתובנה שאני לעולם לא אגיע ליופי שאבנר מתייחס לסביבה שלו.

קפה וסיגריה של בוקר

אני יכול לומר בפה מלא גאווה, שבעצם הגננת האמיתית במשפחה, היא רעיה, ואני מחשיב אותה כגננת טובה ממני. כדי לספר את הסיפור אני צריך לקרוע את מסכי הזמן, ולהגיע אל בית עם שתי קומות, הצפוני ביותר מבין ארבעת הבתים הראשונים שנבנו בצורת ח בדגניה. בקומה הראשונה גרו משפחות של חברים מבוגרים, משפחת רוזנפלד – משה ומרים, משפחת כצנלסון – חיים ובלה, ועוד שתים שאיני זוכר. מדרגות תלולות טיפסו מצידו האחד, ומסדרון צר וארוך נמשך לכל אורכו והוביל לפתחם של חמישה או ששה חדרים, ובהם גרו רווקים או זוגות נשואים טריים. אז היה הבית די מוזנח וכך הוא גם היום.

בצילום, צמח נאור (מימין) וחיים כצנלסון (משמאל) ברגע של נינוחות.

את הצילום הנפלא הזה צילמתי ליובל חמישים לדגניה, כאשר הנצחתי את ותיקי דגניה בעין המצלמה האוהבת שלי, והמעריצה אותם.

חיים וצמח ידעו שניהם שכול מאד מאד קשה, והיו ערוצים מחברים ביניהם. עם זאת היו שונים בתכלית. צמח הגיע לדגניה בשנות החמישים מעירק עם טובה אשתו וילדיו. ככל הידוע לי הוא היה בעירק מורה למתמטיקה, אך בבואו לארץ, לדגניה, הוא לא עבד במקצועו והיה כל השנים מחסנאי של אספקת צרכי בנין, אספקה קטנה ועוד. הוא היה אדם צנוע ונחבא אל הכלים, והמפגשים איתו היו בעצם רק בעבודתו. חיים היה "מוסד" בדגניה, ונדמה לי שלא מעט חברים לטשו עיניים לעבודתו הנחשקת, נסיעה יום יומית לעיר הגדולה חיפה, לחנות ה"משביר" שסיפקה משרוך נעל ועד צינורות ודשנים. הוא היה בדרך כלל זעוף פנים, ולפי מצב רוחו היומי יכולת לנחש האם תקבל את מה שהזמנת היום או בעוד שבוע. כל בוקר היו צמח וחיים הקניין, נפגשים במחסן, שותים קפה של בוקר, מעשנים סיגריה, מדברים על עניני דיומא ומתארגנים להמשך היום. אחר כך היה חיים נכנס לטנדר שלו ודוהר לחיפה לקניות היום.

"זהו ילדים, הגיע זמן להתחתן"

לאחר שעלית לקומה העליונה, אז לצד דרום , אתה אפוף צמרות תמרים המרשרשים ברוח, ולצד צפון נשקפת דגניה א'. תעלת מי ההשקיה הבנויה בטון מזרימה את מימיה לשדות העמק הפורה, ושדה האספסת והפרדס של דגניה א', מפריד בין שני הקיבוצים הקרובים זה לזה, במרחק של נגיעת יד. המטפס במדרגות הוא לוחם צעיר בשייטת, שזה עתה סיים את הקורס שלו, הוענקו לו כנפי העטלף, ומתחיל להדריך צעירים בבית הספר לקומנדו בשייטת שלוש עשרה. הצעיר הזה הוא אני. וצעירה בעלת צמה יחידה המשתפלת על גבה והיא יפה כמו חלום, שזאת רעיה, ממתינה לי בחדר הקיצוני של הקומה. שנינו בני קיבוץ מאותו הקיבוץ, שזה נדיר, מפני שאנחנו, בני המשק (הקיבוץ), מחפשים את בנות זוגנו מחוץ למשק, וכך גם הבנות. היינו בערך שנתיים ביחד, ורוב הזמן גרנו בחדר של רינה, אחותה הבכירה של רעיה, שיצאה לשנת שירות בקיבוץ יטבתה בערבה, וקשרה שם את גורלה עם אבינועם פינקלמן, שלימים נהיה גיסי. שני ילדינו הבכורים, יובל ומיכל, נולדו באותו היום. וכך סבתא שרה נעשתה סבתא כפולה באותו היום, עם יובל באילת ומיכל בדגניה. איך רעיה משכה בחוטים, וקבלה את החדר של רינה, לא ידוע לי. ימים מאושרים חייתי בחדר המבודד הזה שלנו. זה נמשך עד שאימא שלי ושרה אימא של רעיה, טפסו בכבדות במדרגות, הקישו על דלתנו, התיישבו על הספה היחידה, ובלי הרבה הקדמות אמרו לנו, "זהו ילדים, הגיע זמן להתחתן". אני הסכמתי, ורעיה הסכימה, וכך נקבעה החתונה, ואנחנו זוג צעיר שקושר את גורלו לחיות זה עם זו, ולא חושב כרגע, על עשרות השנים שיבואו, שיהיו מלאי שמחה ואושר, יגון וצער, בריאת חיים ואבדן הכרוכים זה בזה, זמנים נהדרים, וימים פחות טובים ביחד, ויצירת משפחה מיוחדת במינה.

באותה תקופה, ועדת תרבות הייתה אחראית על ארגון החתונות ועל החלק הבידורי כמובן, ולצורך זה "השתמשו" בילדי בית הספר שהיו מופיעים בשירים ובמערכונים. אנחנו התחתנו ביולי, כשהילדים היו בקייטנות, ולא היה מי "שישמח חתן וכלה". ועדת תרבות עמדה בפני בעיה, טיכסה עצה ומצאה תשובה, לבקש מקדיש לוז, שהיה חבר דגניה ויושב ראש הכנסת, לברך את הזוג הצעיר ולעשות כבוד להורינו ולאורחינו. קדיש, שהעריך מאוד את ההורים של שנינו נענה ברצון, והאורחים אכן הוחמאו. אבל אני זוכר את חברי לוחמי השייטת, שבאו לחגוג את נישואי הנחשון בחבורה, ציפו לשתיה וריקודים וקיבלו נאום משמים. איך הגיבו? לדמיונכם...

על האגם בסירת פח

הקדמתי קצת את המאוחר ומשטף הזיכרונות האדיר ששוטף אותי, אני בוחר לספר זיכרון אחד מלפני החתונה, והוא השיט "על האגם" בסירת פח, שמשמשת את העובדים בבריכת הדגים. רעיה יושבת מולי על ספסל העץ, שהוא חתיכת קרש בקדמת הסירה, ואני מולה עם שני המשוטים, בבריכה אל מול אום ג'וני, כאשר הקרפיונים מסביבנו קופצים מהמים לתפוס יתושים, ואנחנו שטים בקרן אור זוהרת של הירח המלא ששט לו לאיטו, והיופי של רעיה והירח שמעלינו עדיין קורע לי את הלב, שנים לאחר שהדברים קרו.

את התמונה צלמה בתי מיכל בסיור צילומים שעשתה עם אימא שלה לתעד אתרים המופיעים בפוסט ולא מתועדים מהעבר. הבריכות בדגניה כבר לא קימות ובמקומם נבנתה ה"הרחבה". תמונות רבות באוסף שלי צולמו על ידי משפחת איזייק, זכו לעיבודים שלי והופיעו בתערוכות שלי. הם מהיפים שיש לי.

השקיית עצים והפרח הראשון

רעיה מובילה אותי בשבילי הזיכרונות, שוב אל החדר בקומה בבית ההוא, ואז כבדרך אגב מספרת לי אשתי היקרה לי מכול, שהיא הייתה בהריון הראשון, ואני לא זוכר את זה בכלל. ומספרת רעיה, "המצב היה כזה, אני בהריון, ואין שירותים בכל הקומה. היה תא אחד למטה, מתחת למדרגות, לכל דיירי הקומה, אך בדרך כלל הוא היה בלתי שמיש. כדי ללכת לשירותים, הייתי צריכה לצאת מהחדר, יום או לילה, לרדת במדרגות התלולות, וללכת לשירותים שהיו צמודים למכבסה הישנה, שהיא מבנה שאינו קיים עוד, מרחק של כ100 מטר. אחר כך גם לחזור את כל הדרך בחזרה. אתם כבר מבינים, שנדרש תיכנון מדוקדק לפני שנעצמו העיניים. ובלילה...סילחו לי, אבל הרבה עצים הושקו בלילות. אני כאן, סימן ששרדתי... ואיפה מקלחת ? כנ"ל... וכך, עם מיכל בבטני, עד לחודש שביעי או שמיני. אז עברנו לחושה, (גם הוא בית שאינו קיים עוד) שגם כן היה חדר אחד, אבל ללא מדרגות ועם שירותים. ממש ארמון.