צדק, מוסר ויופי אין סופי

במדינת הגמדים רעש מהומה....

שני סיפורים ברצוני לספר, ואל תשכחו ידידי ורעי, שאני עדיין בנתיב אל הגינות שלי ושל רעיה, אבל אני מבטיח לכם, שבסופו של דבר, לאחר שהנפש הפתלתלה שלי תיקח אותי לכאן ולשם, בסוף אגיע לגינה המובטחת. הסיפור הראשון שאספר, קשור במטע התפוחים של דגניה א', ששם קיבלה רעיה שעור מאלף מאימא שלה, שבבית הספר של שרה לא גונבים, ללא שאלות וללא דיונים. והחד משמעותיות של שרה כול כך יפה, שהלוואי וההורים של היום, היו יכולים ללמוד ממנה. אבל מסתבר שזאת לא הייתה הגישה היחידה לנושא הגנבות.

באחד הימים סיפרה יהודית הגננת לילדי הגן, שהמטפלת של התינוקות התלוננה בפניה, שאין לה תפוחים לארוחות של התינוקות. "אנחנו נביא תפוחים לתינוקות" הבטיחה יהודית למטפלת והזמינה את הילדים לטיול, לקטוף תפוחי עץ במטע של דגניה א'. אני לא נכנס לשאלה האם אמרה לקטוף או לגנוב, את זה תצטרכו לשאול את רעיה.

רעיה ו"צבא הגמדים" בטיול מטריות.

וכך, בדומה לשיר "במדינת הגמדים רעש מהומה, הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה, ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד"…. הובילה יהודית את צבא הגמדים שלה למטע התפוחים של דגניה א'. משהגיעו למטע, כמובן גם קטפו, והכניסו לתוך המכנסים הקצרים, שגומי סגר עליהם על הירכיים. בעוד הם פונים לחזור תפס אותם נחמן הורביץ, שהיה גדול וחזק, ושמר על המטע מחמת הגנבות, וידע למה, ושאל את יהודית : "למה את עושה דבר כזה ?" אז יצאה עמליה רם, ילדה פיצפונת, מחבורת הילדים, ובקולה הדק אמרה לנחמן הגדול, "אז מה, גם התינוקים של דגניה ב' צריכים לאכול תפוחים!" ממש רובין הוד... ולנחמן נעתקו המילים.

אבל בסיפור הבא לא נעתקו לו המילים, וזה כאשר אלישע בן עמי, (שנהרג מאוחר יותר במלחמת יום כיפור, בעמק דותן), וחדוה הרכבי (שהיום היא משוררת נחשבת ביותר) ערכו ביקור במטע התפוחים. אלישע עם מכנסים קצרים עם כיסים עמוקים, וחדוה עם מכנסים קצרים עם גומי על הירכיים, מלאו את הכיסים ואת המכנסים בתפוחים. וכשתפס אותם נחמן הגדול והפליק להם על ישבנם, נפל תפוח מהמכנסים הקצרים של חדוה עם כל פליק, מה שודאי לא הרתיע אותם מלבוא שנית ולהנות מפרי העץ האסור.

מטע התפוחים של דגניה א', לא היה המטע הניסיוני היחיד בעמק הירדן. כדי לדעת איזה מטעים יתאימו ביותר לגידול ופיתוח באדמת העמק, בתנאי מזג האויר הלוהט וכ"ו, לקח על עצמו כל קיבוץ סוג אחר של מטע שהיה עליו לבחון את כדאיותו החקלאית והכלכלית. כך קיבלה דגניה א' את מטע התפוחים ומטע פקאן, דגניה ב' עיבדה מטע אנונה ואשכוליות, בית זרע – רימונים וכן הלאה. אתם מבינים כבר, שלנו הילדים היה גן עדן של פירות (גנובים). במטע הרימונים ידענו בדיוק היכן שתולים הזנים הטובים ביותר, במטע האנונות אני חושבת שרק פירות מעטים הגיעו לבחינה האם העסק כדאי או לא, על התפוחים כבר שמעתם, ופקאנים רבים מצאו גם הם את דרכם לבטנינו. כך היו "פשיטות" ילדי העמק על מטעי הפירות, אחת הסיבות לחיסולם של רוב המטעים.

ללא מילים

היופי הוא אין סופי

והיה, אם הלכת עם יהודית, וגם אם הלכת לבד, או עם חבורת פוחחים קטנים ושובבים לכיוון מטע התפוחים, והחשש מנחמן הורביץ, הרתיע אותך, אז אחת האלטרנטיבות היתה ללכת לאתר משחקים ענק אחר. ואני בוחר להוביל את הטיול עם יהודית, לנתיבי המים המרווים את השדות במימי הירדן. הטיול מתחיל במעבר דרך הפשפש בגדר החוצצת בין שתי הדגניות, ומוביל אותנו אל אמת המים שקירותיה עשויים בטון בגובה של כשישים ס"מ, ותחילתה בסמוך לבית המוטורים על הירדן. משם דוחפות המשאבות את מי הירדן באמה מזרחה.

כדי להגיע למוצא התעלה ברגל, הולכים ילדי הגן ברגלים יחפות משכשכות במימי התעלה בניגוד לכוון הזרימה. האמה עוברת על יד בריכות הדגים, כאשר האגמיות השחורות טופפות ברגליהן כדי להמריא ולעוף הרחק מעיניהם של בני האדם, והברווזים השחורים לבנים והיפים כחלום, ממריאים כהליקופטרים הישר למעלה. מבין סבכי הקנה בגדות הבריכות לפעמים מחליקה נמיה חרישית עוקבת אולי אחר סופית או ברווזון תועה, ובמרכז הבריכה אנפה לבנה ארוכת רגליים, וצבים שחורים או בצבע חאקי משתזפים בשמש על גזעי עצים גדומים שנפלו למים, ואנפות אפורות או משורטטות צועדות מעדנות, והיופי הוא אין סופי. וכשמגיעה יהודית לקצה הבריכות, היא בראש הילדים חוצה את דרך הכורכר, ועולה ומטפסת אל האקודוקט הגבוה, {גובה של פלוס מינוס שני מטר}, המוביל את מימיו בשטף שצף גם כן מבית המוטורים, מזרחה. משם הילדים מתחילים ל"שחות" בתוך התעלה עם כוון הזרם, וזה לאחר שפשטו את מעט הבגדים שלבשו.

והסיפור הופך יותר ויותר לסוג של חלום, ורעיה כבר לא זוכרת האם שחו עירומים לגמרי, או עם התחתונים עליהם, אך ודאי שלא עם בגדי ים, שלא היו בכלל בנמצא. מעט הבגדים ביד אחת מורמת למעלה כדי שלא ירטבו, וטסים ביחד עם המים לכיוון תעלת המים הרחבה החוצה את הדרך דרומה, לבית זרע. התעלה חפורה באדמה ומעליה עוברת דרך הכורכר כך שנוצר גשר, והילדים אוספים נשימה וצוללים ויוצאים בצד השני. אי אפשר לדעת האם הדבר קרה, או רק היה חלום, ורעיה אומרת שקרה, ואין בעולם בן אנוש אמין יותר מרעיה. בבירור עם רוחה אחותי, היא אישרה כל מילה של רעיה. היום אף אחד לא היה מעיז לחלום לבצע דבר כזה, וכמה משמעותי ההבדלים בין התקופות.

אבא של רעיה דב פרלמוטר, אמא של רעיה שרה ורוחל'ה ברנע (בת אחותו של דב), באקוודוקט הגבוה.

תעלת המים הרחבה שהיתה עבורינו ממש נהר שוצף בשעה שמלאו אותה מים להשקייה.

והיופי הוא אין סופי