בדרך לגינות

אושר

בן אנוש לא גדל ככה סתם. בנוסף למטען הגנים שלו, הוא סוחב איתו את החינוך שקיבל מילדותו והשפעות הסביבה. רעיה ואנוכי חיים ביחד מזה שישים שנה, חיים עשירים כשהאושר והעצב שזורים בחיינו זה בזה. הסיפורים שנספר עוברים דרך הנתיבים שהובילו אותנו מילדותנו, ועד לעזבנו בשנת 1988, את כור מחצבתנו דגניה, ולא סתם דגניה אלא דגניה ב'. קראנו בתחילה לרשימות שלנו "בדרך לגינות", ולמרות שהנושאים פרשו כנפים, זה עדיין חוט השני העובר בדרך פתלתלה וקושר את הכל. בשנים הראשונות שלנו בדגניה לא היו לנו גינות אבל החיים הובילו אותנו למפגש הבלתי נמנע עם הגינות שלנו. הן רעיה והן אנוכי תמיד חיינו עם גינה, כשם שאבא שלי ואימא של רעיה תמיד טיפחו גינה ליד הבית. אני יודע ששניהם יקרינו עלינו את אורם ואת המיוחדות שלהם לאורך כל הסיפור שאני טווה ביחד עם רעיה. תחילתו של הסיפור, בחלק הצפוני של דגניה, בבית הגדול הפונה אל דגניה א', בו התחתנו, ועובר בנתיב הזיכרונות של רעיה ושלי, אל הצד הדרומי של דגניה הפונה לכיוון בית זרע, שהוא הבית בו היו הגינות שלנו, וממנו עזבנו את דגניה. בדרך הזיכרונות הזאת, נולדו חמשת ילדינו, מיכל, מירב, תמר, אבנר ובשמת שעזבו את דגניה כולם, פרט לביתנו הקטנה שנטמנה באדמת דגניה לעד, בהיותה בת עשר בלבד. ההיגיון בנתיב המתפתל, הוא קודם כול הבתים שעברנו עם התרחבות המשפחה, אבל לא היחידי. בדרך אל בית הגינות, הזיכרונות הובילו אותנו לאתרים משמעותיים בילדות שלנו, לדרכים ותחנות בחיינו, לאירועים שחווינו ולאנשים שנפגשנו איתם או הותירו בנו חותם. אני נולדתי ב1940, רעיה ב1942, ועשרות שנים של חיים בדגניה, עיצבו את אישיותינו והשאירו בנו הרבה זיכרונות.

"דגניה ב' בעמק הירדן, מה אוהב אותך..."

בתמונות, צפון עמק הירדן. כאן גדלנו רעיה ואנוכי ולילדות שלנו במקום הזה, אנחנו שרים את סיפורי הזיכרונות באהבה אין קץ. הצילום ההתחתון צולם בנייד של נכדנו איתי, ממרומי השמים. נראה בו קיבוץ כנרת בתחתית הצילום, מעליו, קרוב לכנרת, קיבוץ דגניה א', ומימינו וסמוך אליו נמצאת דגניה ב', שלה היינו שרים כתפילה בכול כוח הגרון שלנו: "דגניה ב' בעמק הירדן, מה אוהב אותך, כול נפשי ומאודי נתונים לך, כול הלילה אשכב דום רק עליך אחלום, דגניה ב' שלנו". אני לא יודע מי הגה את מילות הפואמה הזאת, אבל אנחנו, כילדים, בכל פעם שהתקרבנו לדגניה לאחר טיול, או מחנה, היינו מחכים שנעבור את דגניה א', ואז פוצחים בשירה בשאגות אדירות, עד אבדן הקול כמעט, ועם חיוך יורדים מהמשאית. הגענו הביתה. זאת תמצית הבלוג \ ספר שלנו, בני הקיבוץ, שהיינו נטועים במקום והעמק הזה היה ביתנו, וגם אם רחקנו מאד בגופינו, נשארנו קשורים בנימי נפשינו, אנחנו, ילדינו ונכדינו.

הכנרת אינה שוקטת על שמריה, ותמיד היא דינמית. בימי חמסין היא נאנקת תחת החום הכבד והאויר שאינו זז, וכשמתחילות רוחות המזרח היא שוצפת וסוערת. בתמונה, הכנרת רוגשת ורבת תנועה וגוונים, מה שלא מפריע לשחפים לשגרת יומם. הכנרת והירדן טבועים בתוכנו, ורק תפילה אחת בליבנו, שהיא תמשיך ותהיה גם לנכדינו, נינינו ולכל הדורות הבאים.

בצילום, הירדן על ירקרקותו, וסביב לו עצי האקליפטוס הענקיים, כשירה של נעמי שמר "חורשת האקליפטוס", שמצניעים את אתר הטבילה של עולי הרגל הנוצריים. והירדן מבויש היום כול כך, ועם זאת רב משמעות לעולם הרחב.

גלגוליו של בלוג

המון גילגולים עבר הבלוג עד שהוא הגיע למצב בו אתם רואים אותו. קראתי בחיי אלפי ספרים ואני מכיר את הריח של הספרים ואת החוויה בקריאת ספר על בוריה. ידעתי שלא לילד הזה אני מצפה. כשעבדתי על ספר היובל, הבנתי בתוכי, שהחברים הותיקים של דגניה שהצטלמו אצלי בכול כך הרבה חפץ לב, וביקשו "צלם אותנו", רצו למעשה שיספרו עליהם אישית את הסיפורים של אותה תקופה. לא חשבתי אז שיש בי את היכולת לספר את סיפורם האישי, והנחתי למערכת האלבום של "יובל דגניה" להוביל את החלק הכתוב של האלבום. בכל מקרה, היתה הפרדה גמורה בין כותבי הטקסט ובין הצילומים, ו"לא יעלה על הדעת" שצלם יתערב בכתובים. היום אני בן שבעים ושבע ועברתי בחיים שלי הרבה והשתחררתי לחלוטין מתדמיות ואני יודע לקבל את עצמי בנוחות ובהכרת הערך של עצמי. מכיוון שספרתי בצילומים יוצאי דופן את סיפורם של ותיקי דגניה, אבל את סיפורם במילים לא סיפרתי, זה כואב לי עד היום, ולעצמי אמרתי שעוד אספר את סיפורו של דור שלפי המושגים שלי את סיפורו לא באמת סיפרו. החלטתי לספר את הסיפור שלנו בני הדור השני במשק, שסיפורם לא סופר, בעזרתה הגדולה של רעיה שהיא בת דגניה כמוני וזיכרונה מצוין, ובלווית תמונות וצילומים שנשארו תודות ל"גוגל". הבלוג נכתב על ידי באנדרואיד, ועל ידי רעיה במחשב שולחני, והצריך ממני לימוד מאוד אינטנסיבי, שאת רובו למדתי מביתי מיכל, אבל גם בלימוד עצמי. תלמיד כל כך לא ממושמע, היא כנראה לא פגשה עדיין, וכשהייתה גוערת בי, הייתי אומר לה "אבל מיקי, אני אבא שלך!" בלעדיה לא הייתי מצליח להתעדכן בחידושים בכתיבה ובתוכנות המחשב, ובעיקר, בהגשמת חלומי. ועוד הערה אחרונה, רעיה דרשה שנכבד את כל מי שאנחנו כותבים עליו, ומאחר וכל הנפשות שאיתנו וגם אלה שכבר לא הן אמיתיות, ניתנה תשומת לב והקפדה ככל שאפשר על דיוק בפרטים. עם זאת, אם נמצא מישהו שנפגע, אנחנו מבקשים סליחה מראש.