על כט' בנובמבר ועל הורים מאמצים

עלבון צורב ורגע נדיר בחיים

מספר שמוליק:

בזמן הקרבות על דגניה במלחמת השחרור נהרס חדר האוכל הישן בהפגזה לא לפני שבעת הכרזת המדינה רקדו בו, ושרו ושמחו עד כלות הנשימה.

זכור לי במעומעם שהלכתי לחגיגת הכרזת הקמת המדינה באו"ם עם רוחה אחותי, שהייתי צמוד אליה בילדותי, והיא הייתה היחידה שיכלה לשלוט עלי. כאשר הגענו לחדר האוכל, היא החליטה שאני צעיר מידי להכנס לחגיגה, ודרשה ממני ללכת חזרה הביתה. העלבון צורב לי עד היום.

ומוסיפה רעיה:

"בליל כ"ט בנובמבר 1947, שבו הוכרז באו"ם על סיום המנדט הבריטי ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל, (תכנית החלוקה), באה ללוטה להעיר אותי ואת רינה, ולקחת אותנו להשתתף בחגיגה ובשמחה האדירה שפרצה באופן ספונטני בחדר האוכל, ולמעשה בכל מקום בארץ. השעה היתה מאוחרת בלילה קר של נובמבר, היה חם ונעים מתחת לשמיכה, שעה של חלומות. רינה לא הצליחה להתעורר, וללוטה הרימה ידיים, אך אני קמתי, לבשתי סוודר מעל הפיג'מה והלכתי עם ללוטה.

אותו הלילה, כשאני עומדת עם פיג'מה על השולחן, בחברת זאטוטים נוספים, הייתי עדה לרגע נדיר בחיים שלא יחזור, רגע של פרץ אקסטזה אדירה ששלחה אנרגיה מחשמלת באויר. חדר האוכל היה עמוס מפה לפה, החברים, גברים ונשים, החיילים, בני נוער, כולם רקדו שכם אל שכם, כשהידיים על כתפי חבריהם באחדות, כאילו כולם איש אחד, שרו, שאגו, קפצו, צעקו, צחקו, בכו, התחבקו והתנשקו, כולם עם כולם. הם ידעו וחשו שהמלחמה בוא תבוא על תוצאותיה הקשות, מה שאכן קרה עם פרוץ מלחמת העצמאות למחרת, אך כל זה יהיה מחר, לא היום. ערב זה נחרט בזיכרוני לעולם, וכל חיי אהיה אסירת תודה לללוטה שלא ויתרה עלי".

אין לי צילום מאותו הלילה בדגניה, אך תמונה כמו זאת יכולת לצלם בכל מקום בארץ, בעיר, בכפר, בקיבוצים. כמעט יכולת לחוש את האדמה רועדת מתחת לרגלי הרוקדים בשמחה ובהתרגשות.

הורי המאמצים ללוטה ויעקב

ללוטה ויעקב רבינוביץ, היו זוג ללא ילדים "שאימצו" אותי, כשאמא נסעה לירושלים למשך שנה, ללמודים בנושא הלול אותו היא ניהלה, והן כדי להרגיע את הנפש, בעקבות מותו בקרבות של ארוסה, יונה וולף. את רינה "אימצו" רחל וליפא סלע, הוריה של חנה בת כיתתה. יעקב וללוטה, אהבו אותי כאילו הייתי בתם, ואני אהבתי את יעקב כאילו היה אבא שלי. הוא היה גבר לא גבוה אך חסון ובעיני, יפה תואר, עם סבר פנים חם וטוב לב, ועינים צוחקות. הוא לקח אותי לכל מקום, סחב אותי על הידים, למרות שכבר לא הייתי תינוקת, לימד אותי את לוח הכפל, ובעיקר אהב אותי.

דג לשבת

אחד הזיכרונות היותר נעימים שלי מילדותי, הוא ריח הדג שאימא של יעקב הייתה מבשלת לשבת. אמא של יעקב הגיעה לדגניה במסגרת הסכם שהיה בדגניה, שאיפשר לחברים להביא את ההורים הקשישים שלהם, ובעיקר אלה ששרדו את השואה. נהוג היה שנותנים להורים הקשישים דג חי לשבת, כמסורת קבלת השבת אצל היהודים, ובדרך כלל קרפיון, שגדל בבריכות הדגים של דגניה.

אימא של יעקב, היתה אשה קשישה, קטנת גוף עם שיער לבן, וכמו בנה, עם מבט של טוב לב. ללא שפה משותפת עם הילדה הקיבוצניקית הקטנטונת, אהבה אותי כאילו הייתי נכדתה והייתה מזמינה אותי אליה ליום שישי לסעוד איתה את הדג. היינו יושבות במטבחון הזעיר שלה, זו מול זו, היא היתה נותנת לי את הנתחים הטובים, ומסתכלת עלי בהנאתי. איך תקשרנו, אני הילדה והאימא הזקנה, ללא שפה, אין לי תשובה, אבל אולי שפת גוף לפעמים, חזקה כמו שפת מילים. את זיכרון ריח הדג ההוא, לעולם לא אשכח, וכטעם הדג ההוא, לא בא לפי מאז, אף פעם.

לעיתים, כשאני עוברת ברחוב, ומאחת הדירות עולה פתאום הריח ההוא, עולה בי מיד געגוע לאימא של יעקב, ומחשבה חצופה מנקרת בי, לעלות לאותה דירה ולהתבשם מאותו הריח.

הדג הזה הוא אפוי ולא מבושל ובודאי שלא מעלה את הניחוח ההוא, אבל עם זאת הוא מעורר את הזיכרון והגעגוע.

יעקב רבינוביץ

יעקב עבד ב"גינת בית", שהיה למעשה שטח של מספר דונמים, שבו גידלו את כל אספקת הירקות למטבח הקיבוץ. ואז, יום אחד הוא צנח בשדה, (היום אני מבינה שזה היה התקף לב), וליבו נדם.

לא היה נהוג שילדים יהיו בלוויות, ולמעשה לא ההורים ולא מבוגרים אחרים, דיברו עם ילדים על מוות ועל רגשות בעקבות מוות. אני לא יודעת את הסיבה, אבל אולי כי המוות היה כל כך נוכח, הן אחרי השואה והן אחרי המלחמה, שלא יכלו או לא רצו, גם לפתוח אותו לשיחה עם ילדים, קיוו להשאיר אותם טהורים ונקיים, רחוקים מרשע ומחלות. ומאחר שכאמור, ילדים לא נוכחו בלוויות,

אף אחד לא שם לב שאחרי מסע הלוויה הקשה הזה, נגררת ילדה כבת שבע, שבורה ומרוסקת. אבל אני עדיין לא הייתי מוכנה להפרד מיעקב. עמדתי לבדי בקצה המחנה, בבית העלמין, ובכיתי בכי קורע את השמים, עד שאחרון העומדים הסב את ראשו ובא לחבק אותי. גם היום, כשאני כותבת שורות אלה, אני לא רק רואה בדמיוני את התמונה הזאת אלא גם חווה אותה שוב, ודמעות חונקות אותי.

אני לא יודעת איפה הייתה אמא, אולי היא תמכה בללוטה, שברגע אחד נשארה לבד, ואולי היתה מרוסקת בעצמה מהמוות שלא מרפה. בתוך שבע שנים היא איבדה את הוריה, את אבא, דב בעלה, את יונה וולף שאיתו חשבה להבנות מחדש, ואת יעקב שבידיו הפקידה את ביתה הקטנה.

אינני יודעת, ואני מאד מאד מצרה על כך שלא השכלתי לשוחח איתה על כך. היום אני חשה שמותו של יעקב היה אולי נקודת "הקש ששבר את גב הגמל". הוא הווה נקודת ריסוק כל כך גדולה שאימא הייתה זקוקה לזמן ומרחב כדי לאחות את כל השברים. היא "עזבה" אותי לא במודע, אלא מתוך שבר שהיה קשה להכילו, ולא היה בו מקום לילדיה.

מאוחר יותר, אני הגבתי בצורה דומה כשבשמת ביתי הקטנה נפטרה. גם אני "עזבתי" את ילדי דוקא בתקופה שהם היו זקוקים כל כך לתמיכה שלי.

התמונה הזאת, היחידה שיש לי עם יעקב, היא באיכות מאד רעה, אבל בשבילי היא זיכרון חם ואוהב ואני נוצרת אותה כאוצר יקר.