פרידה

הפר והפס האדום

לקראת החורף היו הנשים בדגניה מתחילות לסרוג סוודרים, אבל אמא לא ידעה לסרוג. את כל הסוודרים של רינה ושלי סרגו חברותיה, וביחוד שושנה אברהמי, אמא של אלישבע (טרומן) ואופירה (גורן), שהיתה חברתה של אמא ועבדה איתה שנים רבות בלול. חורף אחד אמרה שושנה לאמא שנשארו לה שאריות צמר רבות, והציעה לסרוג לי אפודה מהרבה צבעים. זו היתה אפודה שכל כמה שורות היו בצבע אחר ולא היתה מאושרת ממני מהאפודה היפה הזאת. אלא מאי? בין מתפרת הילדים לבין הרפת, היתה פריה שהיה מוחזק בה פר אחד או שנים כדי להרביע את הפרות. אנחנו הילדים, היינו הולכים לבקר את הפרים, עומדים מעבר לגדר והאמיצים שבינינו היו מראים להם סמרטוט אדום כדי להרגיז אותם, כי הרי ידוע לכל שפרים משתוללים מצבע אדום. הפרים היו בחצר מאד קטנה, ובדרך כלל אפילו לא טרחו להסתכל לעברינו, אבל אנחנו הרגשנו אמיצים ונועזים מאד. יום אחד לבשתי את האפודה האמורה, הלכתי עם הילדים כדרכינו לפרים, בדקנו בבגדינו שאין צבע אדום והתקרבנו לגדר. לפתע השפלתי מבט לאפודה וגיליתי לאימתי שיש בה פס אחד אדום. כדרכו, הפר אפילו לא ראה אותי, אבל אני לא נתתי לאף חוק מרפי שיעבוד עלי וברחתי מהמקום במהירות.

מזגן מתחת לשולחן

לפני מלחמת העצמאות גרנו אמא רינה ואני בבית הסמוך לצריף "ועד הגוש", בחדר אחד ללא שירותים ומקלחת, כמו גם שאר החברים. המרפסת הקטנטונת שהיתה לאותו חדר, היתה מכוסה כמעט כולה בשיח יערה נהדר, שנתן ריח נפלא, יופי של פריחה, צל לחדר ופינה מוצלת לג'ארה מחרס שבו היו המים הקרירים. רצפת החדר היתה בטון מוחלק ללא מרצפות, ובעית צינון החדר בקיץ החם היתה בעיה קריטית. בבוקר, היתה רוטינה קבועה: התארגנו לגן או לבית הספר, פינינו את המיטות לצדדים, והרמנו על המיטות כל מה שאפשר. אז היתה אמא ממלאת מים בדלי או שנים ושופכת על הריצפה. חלקם היו נספגים מיד ברצפה וחלקם היו ניקוים בשלוליות במקומות שונים. השלולית הטובה ביותר היתה מתחת לשולחן, כי היא היתה הגדולה ביותר וגם ליד האשנב הקטן, שלעיתים נשבה דרכו רוח קלילה. מי שתפסה אותה בחזרה מבית הספר, היתה זוכה בכל הקופה ויכולה לשבת בתוך שלולית קרירה ומרעננת.

מה עושים נגד מחלת ירח

לאחר המלחמה עברנו לבית החדש, זה שמול גן ריפר של היום, בית שאמא גרה בו עד יומה האחרון. כאן שיטת הצינון בלילה החם היתה שונה. לנו ולכל שכנינו היו מיטות בתוך הבית, ומיטות מחוץ לבית, ובקיץ היו כל הילדים יוצאים לישון בחוץ, על הדשא. היו פורשים מזרונים על המיטות שבחוץ, מוציאים מצעים, מכסים בברזנט או שטיח ישן ומעל כל זה מותחים כילה על מתקן עמודים מיוחד. פריט מאד חשוב בשנת הלילה בחוץ היה כיסוי אטום על הכילה שיסתיר את פני הירח, אחרת, חס וחלילה עוד מי מאיתנו עלול לחלות במחלת הירח כמו בספר "היידי בת ההרים". זכורים לי לילות שהירח היה רק זורח או כבר שוקע וקרניו האירו עלי מן הצד, ואמא היתה צריכה לעצב את הכיסוי שוב ושוב. השכנים שלנו היו ילדי משפחת צלביץ', נמרוד, נילי (שחף), רינה (זהרוני) ואילנה, מצד אחד של קיר השיחים, וילדי משפחת כהן רוחה (סער), דיתה וחנה, מהצד השני של השיחים. עם רוחה היינו מפטפטים ומפטפטים עד ששמל'ה צלביץ' היה מתחיל לנגן לילדיו על המפוחית שלו. זו היתה נגינה שבכל פעם הזכירה לי את נגינת החלילן מהמלין, נגינה חלומית, ממכרת, עשירה ונהדרת שממלאת אותך ואתה רוצה לשמוע עוד ועוד, ומוכן ללכת כעיוור אחר המנגינה. הייתי שמחה בכל פעם שמי מילדיו היה מבקש עוד קטע ועוד קטע, רק ש"החלילן" במקום לקחת את הילדים, היה שולח אותם בשמחה ובשלווה לארץ החלומות.

פרות בלילה

כשאתה ישן בחוץ, אתה לומד להכיר את רחשי הלילה. את קול ה"שעיר" או ה"כוס", את רחש הרוח, את התנים המייללים בשדות, את צעדי האנשים, קולות של בעלי חיים או מכונית מרחוק, מלמולים ולחשושים. אני זוכרת שאמא היתה הולכת כל מוצאי שבת לאסיפת החברים. לעיתים לא הייתי נרדמת והייתי לומדת לזהות את צעדי החברים שחזרו לבתיהם, וביחוד את צעדי אמא במקצב המיוחד שלה על המדרכה, ובכל פעם הייתי מנסה לזהות אותם ממרחק גדול יותר. באחד הלילות התעוררנו פתאם מקולות אחרים שלא התאימו למקום. פקחנו את העינים ובתדהמה ראינו שבכל הדשא מסביב למיטות שלנו הסתובבו פרות שברחו מהרפת, אכלו דשא רענן וגאו בהנאה. כמו הפרים גם הן לא התענינו בנו, אבל בהחלט אחטא לאמת אם אומר שלא פחדתי. אמא כמובן גם היא התעוררה מהמהומה ונעמדה לצידי ומהר מאד הגיעו גם רפתנים או חברים אחרים וגירשו את הפרות בחזרה לרפת. איפה סיימתי את הלילה אני לא זוכרת. ורינה מוסיפה שאירוע כזה חזר על עצמו מספר פעמים.

אמא נישאת בשנית

אברהם הלוי היה חברו הטוב של אבא. כמו אבא גם הוא היה שליח התנועה באירופה, בגרמניה ואוסטריה וסייע ל"צעירי ציון" ולתנועת "החלוץ" שאבא היה פעיל בה. ערב המלחמה הוא נתקע באוסטריה והצליח לצאת לאמריקה בעזרת דרכונו האמריקאי. עם סיום מלחמת העולם הוא חזר לדגניה.

אני לא יודעת איך נוצר או אולי התחדש הקשר בין אמא והלוי, על כל פנים הלוי היה רווק מבוגר, אינטליגנטי, עדין נפש וטוב לב שמאד מאד רצה משפחה, אמא היתה אלמנה צעירה מטופלת בשתי בנות קטנות, שאיבדה גם את הוריה במלחמה האיומה, ואולי היתה זקוקה לכתף להישען עליה או לאוזן קשבת, או פשוט להתמודד עם הבדידות, והם החליטו למסד את הקשר ביניהם ולהתחתן. אני, למרות שלא הכרתי את אבא, ולא היה לי אפילו למי להשוות, קיבלתי את המהלך הזה של אמא בהסתייגות רבתי. קשה לי לבודד את הרגש שהרגשתי אז, אבל מבחינה מעשית פשוט התעלמתי ושידרתי קור קרחוני. ממרחק השנים אני יכולה להתבונן על עצמי בסלחנות ובהבנה ולומר שזה אולי טבעי בהתנהגות של ילדים, ועם זאת אני מעידה רק על עצמי. לקח לי שנים רבות להסתכל ולבחון את הקשר בין אמא והלוי בצורה שכלית ובוגרת, לבודד את הרגש ולהיות אמפטית ורחומה יותר. רוחל'ה, אחותי הקטנה, (שנקראה על שם אמא של הלוי) הביאה איתה הרבה אור ושמחה. היא היתה תינוקת מקסימה ואחר כך ילדה ואשה אסרטיבית, דעתנית, שופעת חום וחכמה וטוב לב ענק, והכל היה שווה כדי שתהיה איתנו. הלוי אהב אותה אהבת נפש והירח היה קטן בשבילו אם רק היתה מבקשת. שנה לפני שרוחל'ה עלתה לכתה א', נסעו הלוי אמא ורוחל'ה לארה"ב לביקור משפחתו של הלוי, ושוב נוצר קשר עקיף לאבא כפי שיסופר בהמשך.

בתמונה, הלוי, אמא ורוחל'ה על האניה "קווין מרי" בדרכם לארה"ב, לביקור משפחתו של הלוי.

מותה של אמא

זה קרה בשבת, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, אוקטובר 1973. כמו ב"סלאו מושן" אני רואה את התמונות רצות לפני. שמוליק במלחמה בסואץ, ארבעת ילדינו בבית ואני הולכת להוציא את בשמת מהמקלט. בעודי מלבישה אותה, קורא לי אחד החברים לבוא מיד לבית של אמא. כפי שנהגה מידי שבת, יצאה אמא לעבוד בגינתה האהובה. היא היתה מנקשת, מעשבת, שותלת, משקה ונהנית מכל פרח שפרח. כשהגעתי הביתה עם בשמת, מצאתי את אמא שוכבת בגינתה מחוסרת הכרה, והרופא שהוזעק והגיע לפני אמר שיש להעביר אותה מיד לבית חולים. העברתי את הילדים במהירות לסבתא רבקה ונסעתי עם אמא לבית חולים פוריה ומשם במסוק לרמב"ם. אמא לא שבה להכרתה ולמחרת נפטרה.

ההלם היה כמו מכת אגרוף לבטן הרכה ועם גלי כאב שהולכים, מתרחבים ומעמיקים. מלחמה איומה מתחוללת בחוץ, שמוליק בצבא חדשים רבים, אני עם חמישה ילדים שהקטנה בהם רק זה נולדה, ואמא, אשה צעירה בת 62, פעילה, נמרצת, עירנית, שותפה פעילה בכל נושא בקיבוץ, בריאה לגמרי ככל שידעתי ויד ימיני בתקופה קשה כל כך, עוזבת אותי כמו באבחת חרב.

וכאילו שכל זה לא מספיק, אני סוחבת איתי מאותו היום, מועקה כבדה ורגשי אשם שלא מרפים, אך יחד עם תובנות לעתיד. כשנסעתי עם אמא לבית החולים, הלוי, רצה גם כן להצטרף. הוא לא היה במצב בריאותי כל כך טוב וחששתי שאצטרך לטפל גם בו. אמרתי לו שאין צורך ואני אסתדר בעצמי. גם בקשתו לנסוע לביקור למחרת ברמב"ם, נענתה על ידי שאמא במילא מחוסרת הכרה ואני אקרא לו ברגע שתתעורר. מי העלה על דעתו שהיא לא תתעורר? אבל זה מה שקרה. הלוי שכל כך אהב אותה, לא נפרד מאמא, לא ליטף את פניה, לא נשק לה נשיקה אחרונה, לא אמר לה מילת פרידה. לעולם לא אשכח אותו עומד שחוח לידי, בוכה מעומק ליבו ואומר לי "אבל לא נפרדתי ממנה"...

נשבעתי לעצמי אז שלעולם לא עוד. לא לי להחליט מי יכול, או זכאי, או רשאי לקבל מידע קשה ומי לא. מי יכול או רוצה להיות שותף ומי לא. בקשרים משפחתיים או עם אנשים קרובים או אהובים, כל אחד צריך לעשות את החלטותיו ולנהוג על סמך מידע אמין שניתן בזמן אמת. אנחנו רוצים לעיתים להקל על קרוב, ילד, חולה או זקן ולא מספרים מתוך כוונה טובה, אלא שדברים טיבם להוודע, רק שתמיד זה קורה בזמן הלא נכון, ובצורה או במקום הלא נכונים.

אמא והלוי קבורים בבית העלמין בדגניה זה ליד זו, ואולי בכל זאת לא נפרדו.