האושר הוא פשוט - המשך סיפורה של שרה

חיים חדשים בביצה

למיטב זיכרוני, כמעט עד שהוחלט לחסל את ענף הלול, אמא עבדה בו וניהלה אותו. אין לי כוונה לדבר על הלול כענף חקלאי חשוב בדגניה, אלא על זיכרונותי כילדה עם אמא. אני זוכרת את עצמי הולכת עם אמא לילות רבים לחדר האינקובטור שהיה היכן שהיום נמצא ה"כלבו". האינקובטור היה מכונה שנראתה לי אז ענקית, שבתוכה היו מוכנסות מסגרות מסגרות מלאות ביצים שזה עתה הוטלו, ונועד להיות "מדגרה" לביצים שנועדו לאפרוחים. במשך יום העבודה השגיחו עובדי הלול על האינקובטור, אך בלילה היתה אמא הולכת לבדוק ולוקחת אותי איתה פעמים רבות.

היינו הולכות יד ביד בדרך החשוכה, נכנסות לחדר האינקובטור, ואמא היתה מסבירה לי הכל, איך היא מוודאת שהטמפרטורה בפנים נכונה, שאכן כל הביצים פוריות או שיש להוציא את אלה שאינן, כי הן נרקבות ועלולות להביא מחלות, שהמסגרות מונחות כפי שדרוש וכ'ו. הכי אהבתי את הקסם כשאמא היתה נותנת לי ביצה, מאירה עליה בפנס מיוחד, והייתי רואה את האפרוח בפנים. ואז אחרי מספר ימים, שאיני זוכרת מהו, היה מגיע יום בקיעת האפרוחים. אני חושבת שאין ילד וגם אין אולי מבוגר שלא אוהב להחזיק אפרוח קטן שזה אך נבקע מהביצה, עגלגל, קטן, פלומתי ומתוק.

כשגדלים האפרוחים ונעשים לתרנגולות \ ים, הסיפור כבר אחר לגמרי. כשהייתי בגיל בית ספר והולכת עם אמא לאסוף ביצים, היא היתה מצמידה אותי למסעוד (אינני זוכרת את שם משפחתו). מסעוד הגיע לדגניה עם אשתו חנה בשנות החמישים מעירק או ממרוקו, התקבל לחברות והיה יד ימינה של אמא בלול. התרנגולות היו מטילות אז בקיני הטלה והיו דוגרות עליהן. כדי לאסוף את הביצים, היה צורך לגרש אותן מהקינים, ואת זה בדיוק הן לא אהבו והיו תוקפות את האוספים. אני הייתי הולכת ליד מסעוד כשבידו מקל ארוך להגנה, והוא היה שומר עלי. לעיתים היינו אוספים ביצה קטנטונת שאי אפשר היה לשווק אותה, הייתי מראה אותה לאמא בהשתאות והיא היתה אומרת לי: "נו רעינ'קה, את יודעת שקשה היום להשיג ביצים ואסור לבזבז, תשתי את הביצה, זה בריא מאד!" הייתי שוברת את הביצה ובשלוק בולעת אותה. עד היום אני לא מבינה איך עשיתי את זה, פחחח....

רוחות רפאים

זיכרון אחר יש לי מ"השכבת" האפרוחים לישון בלילה. במשך היום היו האפרוחים מסתובבים חפשי באולם שלהם, אך בלילה הקר היה תנור מיוחד באמצע החדר, והיה צורך לקבץ את כל האפרוחים קרוב לתנורים האלה, שלא ימותו מקור. הייתי הולכת עם אמא, היא בצד אחד של החדר ואני בצד השני, ובידיים מונפות היינו מקבצות את האפרוחים, חדר אחר חדר. לעיתים היינו הולכות לבדוק את הפטימים, אם יש להם מים במיכלים, אם לא נכנסה נמיה שבתיחכום גדול היתה מצליחה למשוך תרנגולת מהכלוב.

בלול הפטימים היתה בדרך כלל מכה של עכברים שהיו משמידים כמויות עצומות של מזון לעופות. באותו הזמן היו עדין המון תנשמות בטבע הישראלי, לפני שהורעלו בשדות, ואני לא יודעת האם הן "הוזמנו" ללול או שפשוט נכנסו מפתחים ברשתות או בגג בעקבות שפע המזון, מכל מקום הן התקבלו בברכה ותרמו למלחמה בעכברים. אבל עלי כילדה קטנה הן הטילו אימה. מי שלא מכיר, לתנשמת יש בטן לבנה, ראש גדול עם "פרצוף" לבן ושתי עינים צהובות ענקיות. התנשמת היתה עומדת על מקום גבוה, מסתכלת למטה ליירט עכבר ואז משמיעה מין נשיפה כזאת מפחידה בלילה אוווו... (לכן היא נקראת תנשמת) וצוללת בדממה על טרפה כמו רוח רפאים.

מי ששמע את סיפורי האחים גרים מפיה של יהודית הגננת, עם כל התיאורים החיים של מכשפות ורוחות רפאים, לא יכול היה לעמוד בשלוה מול התנשמות האלה. זיכרונם הולך איתי תמיד ואני שמחה שהן מתקבלות היום בברכה כמדביר אקולוגי בשדות רבים.

התטיל תרנגולת שחוטה ביצים?

אחרי מלחמת העצמאות בתחילת שנות החמישים, הגיע גל עליה אדיר לארץ, יהודים מאירופה ניצולי השואה, יהודים מארצות ערב, עירק, מרוקו תימן מצרים סוריה ועוד. האוכלוסיה הקטנה שהיתה כבר בארץ, לא יכלה לעמוד בעומס הקליטה הענק, והוכרז משטר צנע. משטר הצנע אמר שכל אדם בישראל יהיה זכאי למנת מזון מוקצבת לפי סולם מסוים. ילד, אשה בהריון, גבר, אשה, זקן, חולה וכן הלאה, כל אחד וקיצבתו. לצורך זה קיבל כל אחד תלושים לקנית בשר, קמח, ביצים, שמן , סוכר ועוד, ועם זה היה צריך להסתדר. עוד נקבע, שאין להעביר תוצרת חקלאית מהכפר אל העיר אלא לפי האישורים שניתנו. כשיש איסורים כל כך חמורים מיד מתפתח שוק שחור ולפיכך היו שוטרים בודקים אוטובוסים ומשאיות במטרה לסכל הברחות.

כל זה היה הקדמה לסיפור שלי.

בכל חופש גדול היתה אמא שולחת את רינה ואותי לדודים בתל אביב. ברגיל, היתה שולחת אותנו עם הנהג שהוביל משלוח של עופות לתל אביב, או בטרמפ אחר והיתה מציידת אותנו גם בקצת מזון מדגניה, שלא ניפול לעומס על הדודים. עכשיו נוצרה בעיה כי חל איסור על כל העברת מזון, אבל שתי בנותיה נוסעות לתל אביב, התלושים בקיבוץ ואיך תאכלנה הילדות? בגלל המצב המתוח, החליטה אמא שהיא תלווה אותנו בעצמה לתל אביב. כאמור, היא עובדת בלול, ולנסיעה הזאת היא לקחה מספר ביצים, עטפה אותם בנייר עיתונים ובגרביים והכניסה למזוודה, ועוד הוסיפה ולקחה עוף שחוט עטפה אותו היטב היטב, הכניסה גם אותו למזוודה וקיוותה שלא תיפול בגורל להבדק.

אמא, רינה ואני נוסעות באוטובוס, כל אחת בדרכה מתפללת שהנסיעה תעבור בשלום, ואני לפחות מסתכלת כל הזמן לצדדים לבדוק האם אנחנו לא נראים חשודים. אבל חוק הוא חוק, וחוקי מרפי תמיד נכונים. האוטובוס מגיע לחדרה או לכפר סבא ונעצר ליד תחנת משטרה לביקורת. אני לא מעידה על אחרים, אך אנחנו מעמידות פוקר פייס, מסתכלות החוצה דרך החלונות ומדברות כאילו כלום, אבל השוטר הולך ומתקדם לעברינו עד שהוא נעצר ליד אמא ומורה לה לרדת עם המזוודה. הלב שלי דופק בפחד, מה יהיה אם יקחו את אמא לבית סוהר? איך נסתדר בלי אמא? מי יחכה לנו בתחנה המרכזית? מה נעשה?

אנחנו יושבות ומחכות באוטובוס, הדקות עוברות, אמא לא חוזרת ונהג האוטובוס מאבד סבלנות ורוצה להמשיך בנסיעה. אני ילדה בת 9 או 10 ואני צועקת לנהג בבכי "חכה, אמא שלי עוד לא חזרה!" הזמן נראה כמו נצח אבל אחרי דקות אחדות חזרה אמא עם המזוודה ובתוכה מספר ביצים ועוף שחוט, שיהיה לבנותיה מה לאכול בתל אביב.

איך שיכנעה אמא את השוטרים לא שמעתי כמובן, אבל אני משערת שהיא טענה בפניהם כמו דוד המלך בספרו הנפלא של ביאליק "ויהי היום": האם מביצים לא מופרות יכולים לבקוע אפרוחים? האם תרנגולת שחוטה יכולה להטיל ביצים?

אושר בגביע

אמא יחסה חשיבות עליונה לקשרי משפחה ודאגה תמיד לטפח אותם, וכל אורח שבא לביתה, זכה לאירוח של מלון חמישה כוכבים, לאו דוקא בעושר התפאורה או הכיבוד אלא במאור הפנים, בצניעות הגאה, ביחס החם והמכבד ובהרגשה שהוא האורח החשוב ביותר. יהא זה נשיא של מדינה זרה, אחיה או מי ממשפחתה ובודאי נכדיה האהובים. אמא לא ידעה לבשל וגם לא היו לה תנאים לכך, אך ליום שישי או כשבאו אורחים היו לה בארסנל שתי עוגות, "עוגת שיש" או "עוגת תפוזים", שאותה היתה אופה ב"סיר פלא" על הפתיליה שעמדה על הרצפה, ומגישה אותה בחיוך ברוב חן.

היא שמרה על קשר מכתבים חם עם הוריו של אבא ברוסיה, עד שנחסם הקשר מאחורי מסך הברזל, עם אחיו בארה"ב וילדיו ועם אחותו, שושנה ברנע בישראל. לשושנה, שהיתה שחקנית בתיאטרון ה"אוהל",

היינו רינה ואני נוסעות כל חופש גדול, וגם באותה הנסיעה האמורה. שושנה היתה לוקחת אותנו להצגות ב"אוהל" , ב"קאמרי" או ב"הבימה" כמו "החייל האמיץ שוויק", "הדיבוק" ועוד, שהיו מיטב ההצגות, ובאותה הזדמנות הכירה לנו את אחורי הקלעים. כך זכיתי להכיר את בכירי השחקנים של אז, רפאל קלצ'קין, אברהם חלפי, מאיר מרגלית.

אחר כך היינו מתארחות אצל שאר הדודים. אברשה היה לוקח אותנו ללונה פארק, לשיט על הירקון, לסרט, לים. שיא האושר היה ללכת לים, לאכול "אסקימו לימון" על החוף ולקנח בישיבה בבית קפה עם שני כדורי גלידה בגביע זכוכית על רגל. כמה האושר יכול להיות פשוט...גם את חנה וגיטה לא קיפחנו והיינו עושות סבב אצל כולם. כשחזרנו, היו בני הדודים מגיעים אלינו, אל אמא שעטפה אותם בחום ואהבה.

גליצ'ות

את בנותינו - נכדותיה, מיכל, מירב ותמר (אבנר היה עדין תינוק) היתה אמא אוספת פעמים רבות מהגנים, והן היו מבלות בביתה שעות רבות. לעיתים הייתי אומרת לה שתארח רק ילדה אחת, שיהיה לה קל יותר, אך אמא היתה אומרת לי תמיד "רעינק'ה, הרבה יותר קל לי לארח את שלושתן ביחד, הן הרי משחקות אחת עם השניה כל כך יפה", וכך היה. אז היתה אמא נכנסת למטבח המזערי שלה ומכינה להן ארוחת מלכים: חביתה וסלט וסנדויצ'ים עם גבינה ועגבניה, ותה חם, והן היו יושבות ליד השולחן ומספרות לה סיפורים. ושוב, כמה האושר יכול להיות פשוט... מירב, היתה גם כותבת בביתה כל מיני סיפורים ואמא אספה ושמרה אותם באדיקות. הסיפורים האלה שמורים איתי עד היום.

בימי הקיץ החמים. היה נוסף לטכס הארוחה גם טקס ה"גליצ'ות" שרק מי שאוהב כל כך מוכן לאפשר אותו: הבנות היו מורחות בסבון ומים את כל המרפסת הארוכה שהסתיימה בדלת למקלחת, ואת המקלחת כמובן, נכנסות למים להיות רטובות, לוקחות תנופה מקיר המקלחת ועושות גליצ'ות על הישבן מקיר לקיר. רק צריך לומר לי את המילה "גליצ'ות", ומיד מתרחב חיוך גדול בפני ואני כבר שומעת את הצחוק המתגלגל של הבנות, של אמא ושלי.

המשך יבוא...