שרה פרלמוטר לבית ווליוביץ

שלוש שפות ופגישה ב"צעירי ציון"

אמא נולדה בשנת 1911 בקישינוב, שהיתה באותה העת בתחום רוסיה. היא היתה הבכורה להוריה ואחות לחנה (סירוטה), אברשה (אברהם) וגיטה (קהת) הצעירה. אבל למעשה, לפני לידתה היה להוריה ילד בכור, צבי שמו, שנפטר בגיל שנה \ שנה וחצי. אני מעולם לא שמעתי עליו עד שהתחלתי לכתוב את הפוסט, וכמו שהבנתי, גם שאר הילדים לא ידעו עליו כמעט כלום והוא מעולם לא הוזכר. עם זאת, אברשה קרא לבנו, צבי על שם אותו אח תינוק שהיה להם.

כשהגיע זמן לכתה לבית הספר, עבר השלטון מרוסי לרומני, והשילטונות הרומניים אסרו על השימוש בשפה הרוסית. היתה חובה לדבר, לכתוב וללמד ברומנית. סבא יששכר ווליוביץ וסבתא קיילה הוריה של אמא, והיהודים בכלל, לא סמכו לא על אלה ולא על אלה, והחליטו לשלוח את אמא ואת אחותה חנה לגימנסיה הצרפתית, שנחשב לבית הספר הטוב ביותר. כך קיבלה אמא השכלה רחבה ביותר, ולמדה שלוש שפות שישמשו אותה רבות בהמשך חייה: רוסית שדיברו בבית, צרפתית מבית הספר ורומנית (קצת) בלית ברירה מהרחוב. השימוש ברומנית היה מועט יותר, ומכל שלוש השפות היא היחידה שלא שלטה בה. לאחר סיום הלימודים, החליטה אמא ביחד עם אחותה חנה שהיתה חברתה הקרובה ואשת סודה, ללכת ללמוד גם עברית וגם עבודה מעשית, כהכשרה לקראת עלייתן לישראל. היא היתה פעילה בשורות "צעירי ציון" שיעדו את עצמם לעלות לישראל, ובמסגרת זו נסעה למרכז ההכשרה. כאן פגשה את אבא, דב (בוריה) פרלמוטר שהיה מפעילי תנועת "החלוץ" ברומניה. אבא הגיע למרכז בדרכו חזרה ארצה מהקונגרס הציוני בבזל, ראה את שרה היפה והאצילית והתאהב. הוא היה כבר חבר דגניה, ועכשיו הביא לדגניה גם את אמא והם בנו את ביתם בקיבוץ.

סיפורה של תמונה

בילדותינו היו מצלמות רק למתי מעט, לצלמים מקצועיים או לכאלה שזה היה ההובי הרציני שלהם. רק פעם בחדש לערך היה מגיע לדגניה הצלם נפתלי שהיה חבר קיבוץ עין גב, ומצלם כל מי שביקש. בביקור הבא הוא היה מחלק את הצילומים. רוב חיי לא היתה לי אף תמונה של אבא עם אמא, אולי כי הצילום הזה נשכח ולא ניתן או אולי אבד, והנה לפני שנים אחדות נערכה תערוכת צילומים של הצלם נפתלי בקיבוץ אשדות יעקב. רינה ואני נסענו לראות את התערוכה, להפתעתינו ולשמחתינו, היה הצילום הזה, של אמא, אבא ורינה הקטנה תלוי על אחד הקירות.

המסע לישראל ורעב באניה

אמא ואבא כחברי דגניה, עשו ככל יכולתם לסייע בידי אחיה של אמא לעלות לישראל, וכולם מצאו בדגניה בית ראשון בישראל, גם אם לכמה ימים. חנה אחותה, סיימה את הלימודים להיות אחות ברומניה, והמשפחה חסכה כסף כדי שתוכל לעלות לישראל. לימים היא סיפרה לי, שהסכום לא הספיק ואמא שלחה לה כסף שנאסף בדגניה, כדי להשלים את הסכום שנדרש לקנית כרטיס לאניה. הכסף אכן הספיק לכרטיס אך לא לשום דבר אחר. כך מצאה חנה את עצמה על האניה ללא מיטה לישון עליה וללא אוכל. מיטה לא היתה בעיה ורבים אחרים ישנו על הסיפון. אבל האוכל היה בהחלט בעיה, כי מהר מאד נגמרה לה הצידה הראשונה שלקחה איתה, והיא נותרה רעבה. חנה היתה אשה יפה עם עינים כחולות כספירים, וכמו אמא, שידרה אצילות. מהר מאד תפסה אותה עינו של אחד המלחים שעבד במטבח האניה ובזה נגמרה בעית הרעב שלה. כשהגיעה לחיפה, עלתה על אוטובוס ובקשה להגיע לדגניה. "בבקשה, גם אני מגיע לדגניה" אמר לה נהג האוטובוס אלצ'יק עמישב, חבר דגניה ולימים שכנה הקרוב של אמא.

אברשה וגיטה, אחיה ואחותה של אמא, גם הם עלו לישראל. אברשה, התחיל את המסע כבחור צעיר רגע לפני שפרצה המלחמה, וזו "תפשה" אותו כבר בדרכו לישראל. הוא התגייס לאחר זמן לצבא הבריטי, וכחייל של הוד מלכותו הוא שירת במצרים. גיטה, האחות הצעירה היתה עדיין נערה, ואמא וחנה בהיותן כבר בארץ שוב חסכו לירה ללירה כדי להשלים את הסכום שנדרש לשלם לכפר הנוער "מאיר שפיה" לקבלתה של גיטה. גיטה היתה היפה מבין כולם, גם היא הלכה ללמוד בקורס אחיות ותמונתה כאחות בטיפת חלב היתה מפורסמת מאד.

חנה, גם בזיקנתה היתה תמיד מטופחת ונאה,

אברשה, תמיד יזכר עם החיוך טוב הלב

גיטה, אחות קופת חולים יפהפיה.

אור בימים חשוכים

רק ההורים לא זכו להגיע לישראל עם ילדיהם ואני וגם אחותי רינה, לא זכינו לראות ולהכיר את סבא וסבתא, הוריה של אמא. ביחד עם מיליוני יהודים הם ניספו בשואה, גם אם לא במחנות. אבל לפחות את רינה הם זכו ל"הכיר" באמצאות תמונות ומכתבים שעדין היו יכולים להגיע, ואני מניחה שזה הביא להם קצת אור בימים החשוכים של השתלטות השלטון הנאצי. שמותיהם חקוקים על מצבת הזיכרון שבנו החברים בבית העלמין בדגניה לזכר הוריהם.

צמה שחורה וסלסול ג'ינג'י

רבות סופר על אמא בספר שנכתב לזיכרה, ואני רוצה לשמר את זיכרה דווקא בסיפורים הקטנים.

אמא היתה אשה זקופה, גופנית ונפשית ובעלת יופי אצילי, אשה יפהפיה במראיה ובפנימיותה. היה לה יופי סלאבי, אך סימן ההיכר שלה היתה צמתה השחורה הארוכה ארוכה, אותה היתה מגלגלת לפקעת באחורי הראש ומחזקת אותה עם סיכות שחורות בצורת ח. (שנים רבות אחר כך, כששמוליק ואני היינו בהודו, ראינו שהם מסמנים עיקולים חדים בכביש, בכיתוב ובציור של אותן סיכות שכל הודית מכירה). אותה פקעת שחורה היתה תסרוקתה כל חייה, להוציא פעם אחת ויחידה שקיצצה אותה, ולזוועת כולנו עשתה גם סלסול לשערותיה וגם צבעה בצבע ג'ינג'י מזעזע. הדבר היה לקראת נסיעתה עם הלוי ורוחל'ה, אחותי הצעירה, לביקור המשפחתי בארה"ב, ו"להגנתה" אמרה לנו שהדבר יקל עליה את ההתנהלות בדרכים. כמובן ש"סלחנו" לה על המעידה החד פעמית הזאת, וכשחזרה, מיד צמחה הצמה מחדש.

כמובן שזאת לא אמא, אלא רק תמונה להמחשה, (כמו שכתוב בפרוספקטים) והחיוך שלנו אותו חיוך.

סבתא והצאר

אמא היתה דעתנית, לא חוששת להביע את דעתה ויודעת לעמוד על צידקת דבריה. דוגמה טובה היתה לה בדמות סבתא שלה, כפי שסיפר מיכאל גורן, בן דודה שלה. לסבתא הזאת היו כבר חמישה ילדים כאשר בעלה גוייס לצבא ושלחו אותו עמוק לתוך רוסיה. הסבתא נשארה בכפר עם חמשת הפעוטות בלי פרוטה ובלי יכולת לפרנס אותם. חשבה והחליטה שזה אי צדק בלתי נסבל, וכנגד אי צדק צריך להילחם. היא לקחה את ילדיה ובלי פרוטה נסעה לעיר בה שירת בעלה בצבא. מצאה את הקסרקטין, הביאה לשם את צאצאיה והכריזה ברוסית עילגת: "או שאתם משחררים את בעלי, או שאתם מפרנסים את ילדיו". שבועות אחדים נשארו הילדים בקסרקטין והרגישו שם דווקא לא רע, עד שיום אחד, הגיע לשם הצאר הרוסי. כאשר הכרכרה הרתומה לשישה סוסים התקרבה לשער הקסרקטין, התפרצה היהודיה דרך ההמון שעמד משני צידי הכביש, וזרקה את עצמה לפני הסוסים. בקושי הצליחו לעצור את הסוסים והצאר פקד להביא את האשה לפניו. כאשר שמע את טענותיה ועל הצרות שהיא עושה בקסרקטין בשל ילדיה, צחק ואמר: "בת חיל סבתא, חי אלוהים, שחררו את בעלה!"

המשך יבוא...