איך אוכל לשכוח חסד נעורים

איפה נמצא הלב?

מספר שמוליק:

אני ממשיך בדרכי ממושבת כנרת דרומה לעמק הירדן ול"אבו מסמס", רק שהדרך שזורה בפנינים ואני לוקח מהאור של הפנינים ומספר לכם. אבל אל תהיו דואגים, כי בסוף אגיע לאן שאני חותר.

מלים: רחל

לחן: נעמי שמר

שם הרי גולן, הושט היד וגע בם!

בדממה בוטחת מצווים: עצור.

בבדידות קורנת נם חרמון הסבא

וצינה נושבת מפסגת הצחור.......

גם כי אוורש ואהלך שחוח,

והיה הלב למשואות זרים -

איך אוכל לבגוד בך, איך אוכל לשכוח

איך אוכל לשכוח חסד נעורים?

עברנו חלפנו על פני בית הקברות של כנרת בו קבורות רחל המשוררת ונעמי שמר. שתי הנשים המשוררות קשורות בעבותות אהבה לכנרת. רחל, בראשית דרכה של חוות כנרת, ונעמי בת קיבוץ כנרת ממשפחת ספיר, ולא לי לספר על גדולתן.

בראשית דרכה לימדה נעמי בבית החינוך שבדגניה א' מוזיקה וריתמיקה, ושנינו, רעיה ואני היינו תלמידיה. בעלה דאז, גדעון שמר העביר חוג לתאטרון בבית הספר.

רעיה הייתה אחת מהשחקניות הראשיות בהצגות אלה והיא נזכרת ומספרת:

החוג עצמו ואחר כך גם החזרות להצגות, נערכו בשעות הערב, מה שאומר שהייתי צריכה לחזור הביתה לאחר סיום הלימודים, ושוב להגיע בערב לבית הספר ולחזור הביתה בלילה. מי העלה על דעתו הסעות? וגם אם העלה, לא היה מי שיסיע. כך שכל הדרך הכפולה היתה ברגל, דרך השדות בלילות ירח מלא, או דרך כביש הגישה לקיבוץ, עם תקוה לטרמפ מזדמן.

זכורה לי במיוחד הצגה אחת שהצגנו למסיבת חנוכה בחדר האוכל של בית הספר. ספור המעשה היה הסיפור ההיסטורי ואני הייתי הדמות הנשית הראשית, שבסופו של קרב, חייל יווני (ילד בכיתה ה' או ו') היה צריך לנעוץ חרב בליבי. אלא ש"הדמות הנשית" הזאת הייתה בכיתה ו' או ז' זמן שרק מתחילה לבצבץ הנשיות, ומה לעשות, הלב נמצא בדיוק בלב הנשיות, והבושה והחשש הטרידו אותי, מה יקרה אם החייל יפספס? או היד פתאום תחליק לו? ובכן, עשינו חזרות שוב ושוב, ה"חייל" ניסה לנעוץ את החרב בליבי ובכל פעם זזתי ותפשתי אותה בבטני, עד שגדעון שמר שאג עלי "לא לימדו אותך איפה נמצא הלב?!!" לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. אבל כפי שנאמר ההצגה חייבת להמשך...

ללא מילים

דוגמה ומופת

ממשיך שמוליק:

המוטיבים של נעמי שמר שעוברים בשיריה על נוף ילדותה, עוברים גם בסיפור שלי, על אקליפטוס, ימלוח, כרך וגשר הסירה, ואני הוספתי גם את "אבו מסמס".

מימין לכביש ולבית העלמין של כנרת, אפשר לראות גם היום את האפיק בו זרם הירדן אל ים המלח משחר בריאתו, עד שרוטנברג העביר את האפיק למקומו הנוכחי משיקולי תכנון של תחנת הכח בנהריים, והוסיף ובנה את סכר דגניה לויסות הזרימה.

חלפנו על פני "אוהלו" ואנחנו מגיעים בדרכנו ל"בית ירח", בית הספר התיכון בו למדנו רעיה ואנוכי ולאחר מכן ארבעת ילדינו. "בית ירח" הוא בית ספר עיוני חקלאי שממוקם על מצוק מעל הכנרת ועטוף במדשאות רחבות, גינות חמד, עצים עבותים וענפים, ופינות נסתרות ויפהפיות כמו אתר ה"ואדי" למשל. הואדי נוצר בגלל תואי השטח ונוצל לגינון יפה ביותר, שבהפסקות, וביחוד בהפסקה הגדולה, נהרו אליו התלמידים, לשבת על הדשא ולפטפט, אבל אפשר היה גם להריח בו ריחות מריחות שונים...

את שטחי הגינון הענקיים האלה החזיקו יונה סטולר עם צוות של גננים אחדים, ביחד עם תלמידים שעבדו יום בשבוע, או בקיבוצים או בבית ירח. באחת משנותיה בבית ירח גם רעיה עבדה עם יונה סטולר.

ומספרת רעיה:

בתחילת השנה הייתי מקבלת מיונה עבודות של גירוף עלים יבשים, עישוב ידני שאינו נגמר ושאר מטלות שלא דורשות מיומנות רבה. אך עם הזמן התקרבתי ליונה והסתכלתי עליה בהערכה רבה, איך בגילה המופלג (בעיני נערה צעירה), היא "זוחלת" על האדמה כמו מחוברות הן, מעשבת, שותלת, גוזמת, בודקת מזיקים שונים, מתפעלת מכל ניצן שהנץ, שמחה על פרח שפרח, מגינה ותומכת בכל שתיל רך ואוהבת כל כך את הבריאה.

היינו מביאות שתילי פרחים מהמשתלה (שהיתה גם כן חלק מלימודי החקלאות) ושותלות בגינות השונות, היא לימדה אותי איך ולמה לגזום ורדים, איך לזהות מזיקים שונים, ועוד. היא היתה לי לדוגמה ולמופת. בנעורינו לא ידענו להעריך את כל היופי הזה, כך גדלנו וזה היה הנוף הטבעי עבורינו. ורק כשבגרתי וראיתי את בתי הספר העירוניים, את מפלצות הבטון הקר, המשמים והצפוף, הבנתי והערכתי את הזכות שנפלה בידינו ללמוד בסביבה כל כך יפה, עם מרחבים פתוחים, עם נשמה.

מסכם שמוליק:

שלוש הן המה שהשפיעו על אהבת הגינון של רעיה, אמא שלה ראשונה לכולן, פניה ויונה שעם שלושתן עיבדה את האדמה ויצרה גינות ועל כך אני מודה לכולן.

ה"ואדי" בבית ירח. רק לראות ולקנא שיש פינה כזאת בבית ספר.

אומץ, תעוזה ושוויץ

שמוליק:

במערך יחסים של אלפי שנים חיו הירדן והכנרת בשלום, והנה יום אחד החליטו הבריטים לבנות במוצא הירדן, בית לסירת השיטור שפעלה בכנרת בפיקוח על הדיג ושמירה ממבריחים. הבית נבנה כמיטב המסורת הבריטית והיה מבנה מאד מסיבי. יסודותיו נטועים בתוך מימי הירדן ודלת ברזל מרושת בפתחו שאפשרה לסגור על הסירה בזמן עגינתה. בתוך המבנה יש מדרגות מהפתח העליון ועד לפני המים כפי שהיו אז, בהן ירדו אל הסירה שעגנה בתוכו. והעיקר, מבחינתינו הילדים, היה לבית גג שטוח וגבוה מעל למפלס המים המשתנה של הצמד חמד הכינרת והירדן.

את סירת השיטור הפעיל ערבי מהכפר צמח שנקרא "אבו מסמס", ועל שמו נקרא המבנה בפי כל תושבי העמק. כיום המבנה הוא עדות חיה וכואבת על מפלס המים הגבוה (המסומן על קירותיו משנים רבות בתוך המים) שהיה ואיננו, עכשיו אפילו מרגלותיו רחוקים מהמים מרחק רב.

בילדותינו היה הבית מקור לפעילות "ספורטיבית" שוקקת בימי הקיץ החמים. הוא היה המקום לגילוי אומץ לב, תעוזה וכמובן שוויץ. הגג השטוח שימש כמקום נוח לקפיצות למים, רק שלפני הקפיצה נדרשת להחליט אם אפשר לקפוץ, מפני שאם היו המים רדודים, אתה עלול לשבור את רגלך, ואם המים סוערים ושוצפים יש סכנת טביעה מהמערבולות הרבות והזרם החזק.

כשהחלטת שכל התנאים כשרים, נשאר לך גם לטפס אל גג המבנה ללא סולם, שלא היה. או אז עמדת למעלה וכל שנשאר לך הוא לודא שכולם רואים אותך ולהתגבר על הפחד מקפיצה מגובה של ארבעה\ חמישה מטר. למרות הדילמות ולמרות מספר הילדים הגדול שקפצו מאבו מסמס למים, כמובן ללא רשות ושמירה של מבוגרים, אני לא שמעתי על אף נפגע.

זהו "אבו מסמס" היום מזויות שונות. הילדים היו קופצים למים היכן ששמוליק עומד. בתמונה משמאל למעלה אפשר לראות את המבנה בלב היבשה כשהירדן היום הוא רק תעלה צרה ורדודה.

כמה עצוב......

שתי קפיצות למים. בתמונה העליונה מיכל קופצת מהמפל שבסחנה, כשעדין היה שפע של מים והעומק היה מספיק ולא מסוכן, ובכל זאת נראית לי היום הקפיצה הזאת כמעשה הורי לא אחראי. אבל התמונה נהדרת.

בתמונה למטה, מיכל ועמית עמיאל בן כיתתה ושכן שלנו כל השנים, בקפיצות כייף לירדן.

אבן כבדה ואלחנן המציל

שמוליק:

בילדותי, וגם בבגרותי היו שנים שהירדן זרם בשטף כאילו הוא המיסיסיפי במלוא עוצמתו, או לפחות הימונה לפני שהפך לביב שופכין. בחורף, ובעיקר באביב כאשר כרסה של הכנרת מלאה במי הגשמים והפשרת השלגים מהחרמון, רמת הגולן והגליל, היו לעיתים חופי עין גב וטבריה מוצפים. אז נפתחו הדלתות בסכר דגניה עד למקסימום, והמים זרמו בשצף קצף דרומה והציפו את גאון הירדן עד בואך ים המלח.

כאשר ירדו המים, והירדן חזר לגודלו הנורמלי, שזה בערך ארבעים\חמישים מטר, הייתי לוקח אבן כדי לא לצוף, ממלא את ראותי מלוא לוגמם אויר והולך על קרקעית הירדן מהצד של דגניה א' עד לגדה של חוף כנרת. בקיץ ירד מפלס המים והתגלה האי ליד חוף דגניה א', על הקנה והסופים שבו, הצדפים ושאר אוצרות, ונהפך למגרש משחקים לילדים ולגדי הורביץ שהיה בן דודו של נחמן הורביץ המפורסם. היה זה אתר פלאות בו היה גדי מחפש ומוצא מטבעות עתיקים ואני לא מצאתי בכל חיי אפילו אחת.

חוויה שונה לחלוטין מספרת רעיה, ומעשה שהיה כך היה:

באחד הימים בהיותי בכתה א' או ב' הלכה כל הכיתה לרחצה בירדן. אני לא זוכרת האם זה היה שיעור שחיה או סתם לכיף, מכל מקום התמונה חזרה על עצמה וכשכולם קפצו למים, אני התישבתי במים הרדודים. באותו זמן היה מציל בירדן, אלחנן שמו, שהיה משייט על הירדן עם החסקה שלו הלוך וחזור.

אלחנן היה גבר ענק (כך לפחות ראיתי אותו), שזוף, גבוה, נראה כמו אל יווני על החסקה שלו, כזה שיכול להעמיס את כל העולם על גבו. באותו היום הוא לא הוציא את החסקה, אבל בכל זאת אזרתי אומץ, פניתי אליו וביקשתי בתחינה שיעביר אותי לצד השני של הירדן, (מרחק של כשלושים מטר) שם כבר שיחקו כל הילדים.

אלחנן התלבט עם עצמו עוד ועוד ולבסוף הסכים להעביר אותי על גבו. לא היתה מאושרת ממני. מתחילים לשחות. נכון יותר אלחנן שוחה ואני "רוכבת" על גבו. עם כל מטר שעובר הוא הולך וממלמל ומתאונן יותר ויותר, עד שבאמצע הירדן הוא צועק עלי: "אני עוזב אותך! את מטביעה אותי!!!" אימה תקפה אותי, בכיתי והתחננתי על נפשי. בכוחות עליונים הוא הצליח לחצות את הרוביקון והודיע לי: "שלא תעלי על דעתך שאני גם אחזיר אותך!"

עד שהסתיים כל האירוע וגם נרגעתי, הילדים כבר גמרו לשחק בחוף כנרת ושחו בחזרה עם המורה המלווה. לא נותר לי אלא ללכת מסביב, לעלות לבית ירח, לרדת במדרגות שעל הכרך, לחצות כביש ראשי וסואן, לעקוף את סכר דגניה, ולהגיע לכיתה עייפה, מזיעה ומושפלת לאחר "שיעור כיף". אני לא זוכרת את המורה, המבוגר האחראי, האירוע היה מספיק טראומתי עבורי.

קדיש לוז שהיה חבר דגניה ויושב ראש הכנסת, היה מארח מתוקף תפקידו ראשי מדינה ואורחים חשובים אחרים, מחו"ל. הוא היה מזמין תמיד את אמא שדיברה צרפתית, רוסית ועוד שתתלווה אליו באירועים אלה. כך היא ארחה את גי מולה, ראש ממשלת צרפת, וכאן בתמונה קדיש, אמא ונשיא טוגו כשהוא כורע ולוקח מים קדושים מהירדן. עיניכם הרואות כמה הירדן רחב ושופע כאן ומגיע כמעט עד הכביש (כביש 90).

זהו אחד האתרים משיריה של נעמי שמר, חורשת האקליפטוסים שנמצאת בסמוך, הימלוח, גשר הסירה, הכרך. ואכן כולם מרוכזים במקום אחד, ליד המדרגות העולות למתלול של בית ירח, שהינו עולים אותן מידי יום ללמודים. בדרך כלל היינו רוכבים מהקיבוצים על אפנים עד למדרגות, ואז מתחלפים בתפקידים, והאפנים היו רוכבים עלינו בטיפוס במדרגות.