בקרוב בימינו בעוד שלושים שנה

מה למכנסים ולחדר אוכל?

בתחילת שנות החמישים הוחל לדבר על בנית חדר אוכל חדש שייתן מענה לאוכלוסיה המתרחבת, וכמו בכל בניה, לוקח זמן להניע את הגלגלים ולהוציא את התכנית מן הכוח אל הפועל, אך לאחר מספר שנים העבודה יצאה לדרך.

אני לא יודעת מי היה האדריכל של חדר האוכל שתיכנן את המבנה במקוריות רבה. הרעיון היה לבנות אולם מספיק גדול שיוכל להכיל ציבור הולך וגדל, ועם זאת יאפשר מידה מסוימת של אינטימיות והפרדה.

הביטוי לכך נעשה במבנה בצורת מכנסים, כש"גוף" המכנסים מהווה את החלק המרכזי המשותף, וכן את איזור המטבח, ואילו מה"גוף" נמשכים שני אגפים בצורת מכנסים. לאורך האגפים-מכנסים, נבנו אכסדרות עם עמודים מצופים באבן ירושלמית, הקירות הפנימיים צופו אף הם בלוחות שיש, חלונות גדולים הכניסו הרבה אור והכל נתן תחושה של משהו מפואר.

רק דבר אחד שכח האדריכל לבנות (בכוונה או בשוגג), והוא שירותים לציבור הסועדים, וכך שנים רבות חלפו וחדר האוכל תיפקד ללא שירותים ראויים.

יום אחד הודיעו מלשכת ראש הממשלה למזכירות הקיבוץ להתכונן לביקור של לוי אשכול שהיה באותה עת ראש הממשלה. אשכול היה בזמנו, חבר קיבוץ דגניה ב', איש חם, חכם מאד, עם חוש הומור מושחז, עממי ביחסיו עם אנשים, והוא השאיר חברים רבים בדגניה.

אך עכשיו זה ביקור ממלכתי, ויש כללים, ויש פרוטוקול. ישבו החכמים וטיכסו עצה איך לפתור את בעית השירותים בזמן הקצר שנותר, ולבסוף הוחלט שאין ברירה אלא לבנות במהירות מבנה זמני לצורך השעה. המבנה אכן הוקם, הביקור עבר בהצלחה, והזמני הפך לקבוע שוב לשנים ארוכות ארוכות, עד שסוף סוף קם מי שאמר "מספיק זה מספיק!" ועם אנחת רווחה נבנו שירותים מרווחים ובא לציון גואל.

עיניכם הרואות, זהו בית שימוש רומאי, שאדריכליהם השכילו לבנות ליד מבני ציבור.

בקרוב בימינו בעוד שלושים שנה

בנית חדר האוכל נמשכה מספר שנים, ובאחת השנים האלה נחגג חג הפורים במבנה המטבח שהיה בשלבי בניה מתקדמים יותר.

ילדים לא היו מורשים, כמובן, להשתתף בחגיגת המבוגרים, אך מאחר והאולם היה בשלבי בניה, החלונות די פרוצים (למרות הקישוטים שסגרו עליהם) ועוד היו סדקים וחורי הצצה למיניהם, הפרצה תמיד קוראת לגנבים, ולנו הילדים, היא קרצה במיוחד.

בליל המסיבה התקבצו ובאו הילדים שהצליחו לא להרדם לפני שהוריהם יצאו, התגנבו מביתם ותפסו עמדות טובות שנבדקו בעוד מועד. אני הייתי ביניהם. לתחפושות פורים של אז, היו החברים משקיעים הרבה מחשבה, עבודה ורעיונות מקוריים,

באותה מסיבה זכורה לי תחפושת אחת בלתי נשכחת של פנחס ובתיה עמיבר שהתחפשו לתרנגול ותרנגולת. בתיה עבדה אז בלול ובמשך תקופה ארוכה היא אספה נוצות מתרנגולות "לגהורן" שהן לבנות כשלג, והיא ופנחס בעבודת נמלים הדביקו אותן מלאכת מחשבת על הבגד המיוחד שתפרו. זאת היתה אמנות צרופה שזכורה לי גם היום.

אך גולת הכותרת של המסיבה היתה הצגה שהכינו החברים, פרודיה על משך הזמן הארוך שנמשכת עבודת הבניה של חדר האוכל. אני לא זוכרת את סיפור המעשה אך משפט אחד חזר על עצמו שוב ושוב בצחוק, בבכי, בציניות ובכעס, ביאוש ובתקוה: "בקרוב בימינו בעוד שלושים שנה". מאז המשפט הזה נאמר בדגניה שוב ושוב בפטליזם, בצחוק מריר, כשהדברים נגררו ונסחבו ללא סוף, "אל תדאג, אל תתיאש, בסוף תקבל את זה, בקרוב בימינו....

בתמונה, יורם ברגשטיין, יגאל צפתי ועוד מספר גברתנים בבלט "אגם הברבורים" האלמותי.

אישורי כניסה

לחדר האוכל הישן וגם בשנים הראשונות לחדר האוכל החדש, הילדים לא הורשו להכנס. ל"ישן", אפילו תלמידי התיכון לא נכנסו והיה להם חדר אוכל משלהם שנקרא "הבטונדה", אך ל"חדש", הורידו את גיל הכניסה, לגיל בית ספר תיכון, וזה היה מעין אות בגרות שאתה כבר בעולם המבוגרים.

הנוהג הזה נבע אולי מכל ההפרדה בחיים בין ילדים ומבוגרים, ואולי מהרצון לא להפריע לחברים רווקים או כאלה ללא ילדים עם ההמולה שעושים ילדים של אחרים, או אולי כי זמן האוכל הוא גם זמן לחברים לשוחח בניחותא על עניני דיומא.

כשהייתי בכיתה ח', אמא והלוי נסעו לארה"ב עם רוחל'ה לביקור משפחתו של הלוי, למשך חצי שנה. רינה כבר התגייסה לצבא ולא היתה כל השבוע בבית ואני נשארתי בדירה בעצמי.

לקראת הנסיעה, אמא דיברה עם כל מי שצריך שישימו עלי עין וידאגו לי, ולא פעם היא הביעה את חששה בפני וציפתה לשמוע מה דעתי. אני לא רציתי כמובן להיות הגורם המפריע לה בהזדמנות כזאת, מחד, ומאידך זה אפילו החמיא לי שסומכים עלי, שחושבים שאני ילדה בוגרת ואחראית ועצמאית שיכולה לשמור על הבית, שיכולה להסתדר לבד, בלימודים ובכל שאר הדברים.

ומה הקשר לחדר האוכל? ובכן, כאמור הייתי בגיל שעדין לא הורשה לי לאכול בחדר האוכל, אבל אזרתי אומץ וחשבתי לי שאם אני מספיק בוגרת להשאר לבד בבית לחדשים ארוכים, ואני מספיק אחראית שלא ליפול כמעמסה על אף אחד, אני יכולה גם להצטרף למבוגרים. נשמתי עמוק ובצעדים בוטחים נכנסתי לחדר האוכל.

שלא יקל הדבר בעיניכם. כל מי שגדל בקיבוץ יודע שכל כניסה לחדר האוכל של מי שלא אמור להיות בו, או אורח, חייל שחוזר לחופשה, בן קיבוץ שבא לביקור הורים, מישהי עם תסרוקת או בגד חדש וכ"ו, כל אלה "מסתכנים" בלהיות תחת זכוכית מגדלת כשכל המבטים מיד מופנים לעברם, סוקרים אותם ומתלחשים. לרוב האנשים שאני לפחות מכירה, זה רגע מאד מביך.

כך קרה גם הפעם הזאת, החברים אכן הסתכלו עלי ואחר כך חייכו, ואחר כך הנידו בראשם שהכל בסדר, ואני התחלתי לבוא לארוחות, ערב ערב. עברתי את המבחן. לדעתי הייתי הנחשונה שפתחה את הדלת לכניסת ילדים ולארוחות משותפות של הורים וילדים.

בתמונה, חדר האוכל החדש על שני אגפיו ושדירת העמודים שמשני צידיו.