מתקלחים לקראת פסח

המקלחת הציבורית - וריאציה על קונדישינר

על המקלחת הציבורית בקיבוצים נכתבו תילי תילים של ספרים, כתבות ומאמרים מלומדים, ואין בכוונתי לחזור לשם, פרט לזיכרון קטן על המקלחת לכבוד שבת/ חג .

למזלינו, ובודאי לקנאת הילדים היום, לא היינו מתקלחים כל יום, אלא פעמיים אולי שלוש בשבוע ואני לא זוכרת אם התרחצו בנות עם בנים בגיל בית הספר, אך בכל יום שישי, ועל אחת כמה וכמה בליל הסדר, היינו מתייצבים עם המטפלות למקלחת יסודית.

כל אחת היתה מביאה את המגבת שלה, תופסת מקום על הספסל הארוך כדי להניח את הבגדים ונכנסת מתחת לאחד הדושים. היו דושים מועדפים וכאלה שהיו דחויים. הנחשקים מביניהם היו אלה שמוקמו בין שני קירות, ואפילו במקום כל כך חשוף, נתנו מידה מסוימת של פרטיות. אז לאחר שנשטפת והסתבנת, היית יוצאת אל המטפלת שתחפוף את שערך, כי רק אצלה היה איזה שהוא שמפו לשיער. ולאחר ששטפת גם את שערך, היית יוצאת שוב אל המטפלת שתשים "קונדישינר" לריכוך השיער.

ה"קונדישינר" היה תערובת של חלמון ביצה בלול במיץ לימון, ותארו לכם את הריח אפילו לאחר שטיפה רצינית. אבל הסירוק היה סביר יותר, ובלעדיו משימה בלתי אפשרית.

ועוד קוריוז אחד קטן. עבודת ניקוי המקלחות והשירותים הציבוריים ניתנה לאשה בחדשי העבודה הראשונים לאחר חופשת הלידה, בזמן שעדין היתה זכאית להאכיל את תינוקה בכל הארוחות. לעיתים היא הניקה ולעיתים לא, אך תמיד עבדה רק שעות בודדות ביום.

היום כשאני חושבת על זה , קשה להאמין שכך היו הדברים, לבוא מהמקום הכי מזוהם למקום הכי טהור, אבל אולי דוקא הידיעה שאת הולכת בתום העבודה למקום טהור ומתוק כזה, נתנה את הכוח לעשות את העבודה המלוכלכת. ובנוסף היתה תמיד הידיעה שהעבודה הזאת היא מאד זמנית, עד שתבוא היולדת הבאה אחריך.

תשאלו מה הרציונל מאחורי זה? ובכן, את העבודה הרי צריך מישהו לעשות, ל"בזבז" מישהו שיכול לעבוד במקום אחר יום עבודה מלא, בודאי חבל. מה נשאר? מישהי שעובדת רק שעות אחדות, והרי לכם פתרון. עם בעית ההגיינה שתתמודד בעצמה.

מבנה המקלחת הציבורית והשירותים כפי שהוא כיום. מימין, גגון הכניסה לצד הכניסה של הבנות, בחזית התמונה החדרון של הספר שהיה מגיע מטבריה פעם או פעמים בחודש. משמאל (לא נראה) הכניסה לצד הבנים. היום זהו מבנה לשימור.

סוף סוף ליל הסדר

אז לאחר שהבאנו הביתה אחר כבוד את הבגדים החדשים, הספרים כבר נקיים בכוננית, המדרכות שטופות, השולחנות ערוכים ומקושטים בפרחים, מחשבי החישובים גמרו לשרטט מפה, הארוחה החגיגית מבושלת, הגוף והשיער נחפפו, הגיע סוף סוף ליל הסדר.

למיטב ידיעתי היו נהוגות בכל הקיבוצים הגדות מקוצרות שהוצאו מהן התפילות והסממנים הדתיים, אך לעומת זאת הוכנסו בהן קטעים ציוניים של תקומת העם מחדש בארץ ישראל, וקטעים שמבטאים את עונת האביב והחקלאות המתחדשת. את ההגדה של דגניה כתב מאירק'ה (מאיר זית) בכתב יד כסופרי סת"ם ואייר אותה בכישרון רב. גם היא קוצרה והוכנס בה קטע גדול שכתב קדיש לוז. הגדה זו נהוגה עד היום בדגניה ותשאר כזאת לעוד שנים רבות רבות.

זהו דף מההגדה של דגניה, כתובה ומאוירת על ידי מאיר'קה זית.

שמוליק נזכר

משסיימו לבנות את חדר האוכל החדש, הוא היה בעיני פאר היצירה. עד שעזבתי את דגניה הוא אמנם התיישן ונזקק לשיפוצים פה ושם אבל אהבתי אותו כביום שהיה חדש. אוצרות התרבות שחגגתי בו צרורים בנפשי וחשובים לי ביותר.

ליל הסדר עם השולחנות הארוכים והלבנים, זליג גונן כמנהל הסדר עם קולו הברור והסמכותי, שניצר (משה צור) עם "שפוך חמתך" היחודי שלו, בן ארצי ומיצי בתו שרים את שיר השירים, ולאחר מכן היו ענת סלע ענבי וזליג שרים את שיר השירים בדרכם שלהם. (היום כאשר המשפחה שלי חוגגת את ליל הסדר מבקשים הילדים שנקרא רעיה ואנוכי את שיר השירים, אבל מי אני ורעיה על יד אלו ששרו בדגניה..)

המשפחות ישובות משפחה משפחה, מפות לבנות פרושות, כלי אוכל חגיגיים וסכו"ם נוצץ על השולחנות, ההגדה הכתובה ומעוטרת של מאירק'ה פתוחה על הצלחות ויהודית הס על הפסנתר. ואחרי שהתיבה דומם שטה, אחרי שסוס ורוכבו רמה בים, נשאלו הקושיות על ידי הדרדקים מכתה א' והורמו שלוש כוסיות הגיע סוף סוף ה"בתיאבון" הגואל. או אז היו קמים התורנים ועוד חברים מתנדבים רבים ומחלקים את המרק עם הקנידלך הנהדר, והדגים, החרוסת והצימע'ס וכול התפריט המיוחד שהוכן כול שנה בהתאם למסורת.

לאחר הסעודה התמעטו המסובין, אך תמיד נשאר גרעין קשה שהמשיך את כל ההגדה בקריאה ושירה אדירה על "חד גדיא" ו"אחד מי יודע" ו"אדיר הוא", והסתיים ב"כן נזכה לשנה הבאה". אמן, כן יהי רצון.

הצילום הזה לא צולם בדגניה אלא בקיבוץ אחר, בזמן אחר, אך ממרחק השנים זכורה לי הרגשת החגיגיות והצותא.

צלחת הפסח היתה מונחת על שולחנו של מנהל הסדר. למרות שבהגדה המקוצרת לא נאמרו הברכות על כל מרכיבי הצלחת, דוקא בהכנות לחג בגן הילדים הסברנו להם את הסמליות של כל רכיב.