סיפור הבלו הול - חלק א

זהו סיפור על תעוזה ואומץ, הרפתקנות, נחישות והרגשת כוח עם הרבה טסטוסטרון ולא פחות חוסר אחריות, רגשי אשם והמון, המון המון מזל.

לפני שנכתב הפוסט הזה כפי שאתם קוראים אותו כעת, היתה תכתובת בין שמוליק ונכדנו איתי, בה מספר שמוליק לאיתי על האירוע הדרמתי הזה. קטעים מאותה תכתובת, משובצים בהמשך.

נפלאות סיני

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחו בפני הישראלים חופי סיני, עם כל אוצרות הטבע המופלאים שבהם, בים וביבשה. חצי האי סיני היה כאבן השואבת להמוני מטיילים, לסנטה קטרינה, לשרם א'שייח הצ'ופצ'יק של היבשת, לדהב ונואייבה, לואדיות המיוחדים עם ציורי קיר עתיקים, למאובנים של חיות ימיות בלב המדבר, לקניונים, לנגוע כמעט במצרים ובתעלת סואץ וכמובן לחופי הים המרהיבים. אבל מעל כולם, (או נכון יותר מתחת לכולם) למעמקי הים.

מנזר סנתה קטרינה נחבא בינות להרים הגבוהים המקיפים אותו. ישנם חוקרים שמזהים את הר מתן תורה באחד מהרים אלה, וגם המוסלמים קוראים לאחת הפסגות כאן "הר משה". מכל מקום, עיניכם הרואות כמה מרהיבה ומלאת הוד היא הזריחה כאן, מראה שכל טייל שהגיע לכאן לא החמיץ.

גם אנחנו עשינו את כל הטיול היבשתי הזה פעם אחת, באחד ממספר טיולים שאורגנו על ידי הקיבוץ לכל החברים שחפצו בכך, אך אל חופי הים ומעמקיו טיילנו אחר כך עוד פעמים רבות.

עד שהוחזר חצי האי סיני למצרים. טיולי הצלילה הראשונים עם שנורקלים בלבד, עוררו את התיאבון לצלול גם אל המעמקים ולגלות עולמות חדשים, וחברים רבים פנו אלי שאארגן חוג צלילה. את קורס הצלילה ערכנו בבריכת השחיה של דגניה ולאחר צלילות התרגול צללנו צלילה אחת או שתיים בכנרת, ועוד מספר צלילות בים תיכון. אז התארגנו לצלילה בסיני בים סוף.

החבורה כללה את נבות שרת, יגאל צפתי, יובל ענבי, אהרוניק גונן, יפתח קלי ואני כמדריך. חבר'ה אחד אחד, בריאים, חסונים, לוחמים עזי לב, אך עם זאת חסרי ניסיון, כאלה שאך זה עתה סיימו קורס, ולפי הרשיון שניתן להם, הוגדרו כצוללנים עד לעומק של עשרה מטר. (שתי העובדות האלה, שכרון הכח מחד, וחוסר הניסיון מאידך, יהיו קריטיות בהמשך האירוע).

כשאנחנו צללנו כאן לפני כארבעים שנה, לא היו לנו כלל לא מצלמות ולא שום עזרי צילום תת ימי, לפיכך כל הצוללנים שבתמונות הם לא אנחנו והצילומים נלקחו מגוגל.

מהתכתובת בין שמוליק לאיתי:

שמוליק: "איתי, כפי שאתה מבין היו אלה בחורים רבי יכולת ואת הקומפרסור סדרו כראוי..... אבל תבין שהיו ברמה מאוד נמוכה וחסרי נסיון בכלל..... ומעל לכול מה שהתרחש באירוע, שתהיה לפניך העובדה הזאת, ואולי תבין את סבא שלך בחולשתו ובחוזקו. שני ניגודים שקימים אצלי לאורך כול החיים שלי, והובילו אותי אל מקום שרק נס הציל אותי מהאסון שיכול היה לקרות. ואני רוצה להעביר לך את הידיעה, שהחבורה הזאת הייתה עושה בעינים עצומות כול מה שהייתי אומר להם לעשות, בלי למצמץ או להניד עפעף. וככה התאפשרה צלילה מטורפת למקום שבולע את הצוללים בו ולא מרפה עד לסוף, ולפי הידיעה שלי גבה חיים של צוללים יותר מכול מקום אחר בעולם....."

איתי חנן: "קטע מעניין שהלכו אחריך בעיניים עצומות.... מבין מאוד למה, אבל גודל האחריות הוא משוגע. היית מודע מן הסתם לסכנה של שיכרון מעמקים וצלילה לעומקים כאלו עם אנשים לא מנוסים, נכון?"

החבר'ה השיגו קומפרסור, בלוני אויר ואת כל ציוד הצלילה הנדרש. העמסנו הכל על שני טרנזיטים, ועוד מזון ושתיה לשבוע ימים ושאר ציוד, והשכם בבוקר, עוד לפני אור ראשון עלינו על המכוניות, אנחנו ונשותינו רוחה שרת, מרגלית צפתי, ענת ענבי, יעל גונן, שרה קלי ורעיה בן הגיא. זאת חבורה שמחה, צמאת חוויות ושוחרת הרפתקאות ואני יכול להעיד על עצמי שאני הרפתקן בדם וכדי למצוא הרפתקה הגונה, מוכן לרוץ עד קצה העולם. סיני סיפקה לי את כר ההרפקאות שלי, ובין היתר עליתי על "סנטה קטרינה" בטיול עם חברי דגניה וכשכולם ירדו מההר, המשכנו אני ונבות וטיפסנו גם על "הר משה".

היינו מיומנים לירידות לסיני כי זה היה אתר הטיולים שלנו לעיתים מזומנות, ובטיול זה הייתה התכנית להגיע לנואייבה, לסוכות הבדואים שעדין לא היו ממוסחרות, לצלול שם ואחר כך להדרים לדהב, לאתרי הצלילה המרהיבים שם ולסיים במראות הקסומים של שרם א'שייח. הגענו אם כן לנואייבה,

התמקמנו, צללנו, שנירקלנו, והתיאבון להרפתקה התחיל להתגבר. החבר'ה התחילו לזמזם, בהתחלה בהיסוס ואחר כך בריש גלי, שהם רוצים לנסוע לדהב לצלול ב"בלו הול". ה"בלו הול" הילך קסם על המוני צוללנים וגם עלינו, וההפצרות שהלכו והתגברו, נפלו מבחינתי על אוזן קשבת. סיימנו את שהותינו בנואייבה ונסענו לדהב לצלול לא רק בריף המרהיב בעומק המותר, אלא גם באתרי ה"קניון" וה"בלו הול"הסמוכים לדהב, שהן ממש צלילות עומק.

הצלילה ב"קניון" היא צלילה בערוץ צר מאד. אומנם לא טבעו בו כמו שטבעו ב"בלו הול", אבל זאת צלילה בעייתית מאוד. מבחינתי, עמדתי בפני דילמה רצינית ביותר ופיתוי בלתי נשלט. אני, הרפתקן כפייתי, מגיע לדהב עם ציוד צלילה וקומפרסור, הזדמנות אולי חד פעמית לצלול ב"קניון", אבל האם לצלול גם ב"קניון" וגם ב"בלו הול"?

האם לצלול בכלל לאתרים אלה עם ציוד לא מתאים וצוללנים לא מורשים ולא מיומנים? ומה עם הדקומפרסיה ושאר הסכנות? ומה עם האחריות שלי לכל חברי, כמדריך שמודע לכל הבעיתיות? והזמן קצר ביותר כי חייבים פסק זמן של מספר שעות בין צלילה לצלילה ואנחנו רוצים להמשיך גם לשארם א'שייח, לאתר מניפות האלמוגים הלבנים שכבר צללתי שם בעבר, ואני יודע שהן יפות כמו חלום.

מעצם העובדה שאני מספר את כל זאת אתם מבינים מה הייתה החלטתי.

הקניון

שמוליק מספר לאיתי:

איתיצ'וק, צלילות עומק חייבים לתכנן ואני אכן תכננתי. אבל אוי ואבוי לתכנון כזה.

התכנון היה לצלול ל"קניון" בבוקר עם אהרוניק גונן שהיה קצת יותר צעיר ובכושר טוב יותר, ולאחר מספר שעות, לקראת אחר הצהרים, לצלול ל"בלו הול" עם נבות ויגאל.

לפי חישוב הזמנים והעומק שערכתי, אהרוניק ואני היינו אמורים "להוריד את הראש", לצלול לשיא העומק ואז לאחר חמש דקות היינו אמורים להתחיל לעלות. הפתח ל"קניון" הוא חור אפל הנפתח בריף האלמוגים בעומק של עשרים מטר, ואני זוכר את הצלילה הזאת כצלילה היפה בחיי, מפני שלמרות החור האפל בכניסה לאתר, זו אינה מערה סגורה אלא סדק בריף האלמוגים שרוחבו אינו עולה על שני מטר, וכאשר אתה צולל ומסתכל למעלה, בועות האויר הכלואות בקניון משתחררות לאט מאוד וזה מראה מאד יפה.

יצאנו מהקניון בעומק של ארבעים וחמישה מטר ועלינו לאיטנו לריף למעלה, עם חניה לדקומפרסיה בעומק של חמישה מטר. הצלילה עברה ללא תקלות והאופטימיות חגגה לקראת הצלילה אחרי הצהריים ל"בלו הול".

דקומפרסיה

אני רוצה להסביר מהי דקומפרסיה. באויר הדחוס שנושמים ישנו חנקן. החנקן מתמוסס התמוססות מוגברת בעצמות ובשאר רקמות ככל שמעמיקים לצלול והלחץ עולה. הסכנה הידועה ביותר היא "שכרון מעמקים" שנגרמת מהתמוססות החנקן וגורמת ל"ורטיגו", כשהצוללן נכנס לבלבול ולא יודע מה למעלה ומה למטה, וברצותו לעלות הוא בעצם מעמיק לרדת.

אמנם סף העומק לקבל "שכרון מעמקים" הוא אינדיבידואלי ושונה מאחד לשני, אבל לעולם לא תדע היכן אתה עומד בסקלה הזאת עד שעלול להיות מאוחר.

כדי לשוב ולשחרר את החנקן מהרקמות ובעיקר מהעצמות, ישנו פרוטוקול שלם כיצד יש לעלות מהמעמקים בלי שיווצרו בועות חנקן בעצמות שעלולות לגרום לכאבים עזים ועד למוות. לפי הפרוטוקול יש לעלות באיטיות ולעצור ממש לפרק זמן של מספר דקות בכל עומק מסוים.

על המשך הצלילה ל"בלו הול", אתם מוזמנים לקרוא בפוסט הבא.