דב פרלמוטר

אבא, דב פרלמוטר

לקראת כתיבת הפוסט הזה, התחלתי קצת יותר לשאול שאלות ולקבל עוד מידע על משפחתו של אבא, ואני חושבת שתולדות המשפחה הזאת היא דוגמה קלאסית לתולדות העם היהודי במאה העשרים.

אבא, דב (בוריה)

אבא נולד בשנת 1900 בעיר התעשייתית ויניצה במחוז פודוליה, באוקראינה, שאחרי המהפכה הבולשביקית היתה בברית המועצות. הוא גדל בבית מסורתי מחד, וציוני מאידך, ואבא שלו היה משכיל וחובב השפה העברית. אני זוכרת שכשרינה התחילה ללכת לבית הספר, הוא היה כותב לרינה ולי מכתבים בעברית, בכתב יפהפה, בשפה ספרותית מליצית. המכתבים האלה המשיכו להגיע כל זמן שהגבול עם רוסיה היה עדין פתוח. לאט לאט הם התמעטו עד שנפסקו לגמרי, ונסגרו מאחורי מסך הברזל. חבל לי נורא שמכל המכתבים נשאר בידינו רק מכתב אחד.

אבא היה הבכור להוריו יחיאל וזיסל פנחסובה פרלמוטר, ואח לשושנה (ברנע), ויקטור, מוריס ויעקב. בתלמוד תורה שבו למד, למדו בעברית ולא ביידיש כנהוג, ואבא גם דרש מהוריו שיוכל ללמוד את לימודי הליבה, ולימוד מקצוע שיכשיר אותו לעבודה כשיעלה לארץ, מה שגרם להרבה חיכוכים עם הוריו. מכל מקום, המשפחה היתה ציונית וחלמה לעלות לישראל, וב-1913, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גם עשתה את כל המהלכים לכך. ברגע האחרון, הגיעו שמועות על מצב קשה מאד בארץ, והנסיעה נדחתה. אבא לא הסכים עם הדחיה, עלה בעצמו לארץ, ונכנס ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב.

אין לי שום מידע כיצד עלה, לאן הגיע, איפה גר, מי דאג לו ועוד הרבה שאלות, וכשאני מסתכלת היום על ילדים קטנים בני אותו הגיל, אני תוהה ונפעמת היאך ילד בן 13 או 14, לבד בארץ, רחוק מהמשפחה, בתקופה של רגע לפני מלחמה עולמית, נחוש לעשות מהלך שכזה. והיום גם היינו שואלים, איך הורים מאפשרים לילד צעד שכזה? לי אין תשובות.

באותן שנים היתה ישראל תחת שלטון טורקי, והטורקים דרשו שכולם יקבלו את הנתינות הטורקית. כמו רבים אחרים, אבא לא הסכים ובדרך לא דרך הוא חזר לרוסיה, לאודסה. הוריו דרשו ממנו לסיים סוף סוף את לימודיו התיכונים, אבל רק לאחר שנפצע בעת לימודי המקצוע, הוא סיים את התיכון.

רעיונות המהפכה הרוסית ב 1917 סחפו איתם מיליוני אנשים בכל רחבי העולם. גם אבא נשבה בעקרונות החדשניים האלה, עד שהמציאות טפחה על פני רבים וטובים.

חופש הדעה והמצפון

המהפכה הרוסית ב-1917, הביאה איתה רעיונות לעולם טוב, צודק ושיוויוני יותר, ואבא נשבה ברעיונות האלה. אך כדבר נילווה למהפכה, גאתה הלאומנות והתחילו פרעות ביהודים שהלכו והתפשטו, והמשפחה עברה לרומניה, לבסרביה. ( במאמר מוסגר, מתוך גל הפליטים שברחו לרומניה, הוריה של אמא קלטו ילדה יהודיה בשם רוזה שחיה עם המשפחה במשך מספר שנים.) אבא בן 20 עכשיו, נעשה מורה לעברית בבוקר ומדריך את הנוער הציוני בערבים. עבודתו כמורה ומדריך היתה ראשית עבודתו הציבורית הנרחבת, והשכלתו הרחבה שכללה ידע ברוסית, גרמנית, צרפתית ועברית כמובן, ביחד עם אהבתו לאמנות, מוזיקה ותיאטרון, ויכולת אירגונית מרשימה, סללו את דרכו למרכז "החלוץ".

"החלוץ", כשמו כן הוא ,נועד להיות התארגנות יהודית למטרת עליה והתישבות בארץ, שהלכה והובילה והדריכה וארגנה את החלוצים בשלהי העליה השלישית וראשית העליה הרביעית, בשנים 1919 עד 1924. כשאבא עלה לארץ בשנת 1926, הוא הגיע לחדרה ביחד עם קבוצת פעילי "החלוץ" להקים ישוב. מסיבות רבות הקבוצה התפרקה, אך מוסר העבודה שלו, ערכיו, יושרו, חריצותו וחכמתו, הובילו אותו להיות מנהיג הפועלים בחדרה ואחר כך ברחובות. הוא היה מייסד מועצת פועלי רחובות שהיתה מועצת הפועלים הראשונה שקמה, והמזכיר הראשון שלה. ביום עבד כפועל פשוט בפרדסי רחובות, ובערב ריכז את כל עניני הפועלים.

בסופו של דבר הוא הגיע לדגניה ובנוסף לעבודתו בשלחין, הוא נבחר לשאת בתפקידים ציבוריים רבים.

אני רוצה לצטט מדבריו של אבא שמביע אולי יותר מכל מה היו ערכיו: "בביתנו המשותף נקבע מזוזה. הרוצה ישק בה והרוצה ישלח בה רוק. וכך נקיים בתוכנו את חופש הדעה והמצפון".

פצע פעור

שנים ספורות בלבד חי אבא כבעל משפחה,

ואני, שנולדתי שלוש שנים אחרי רינה, אחותי הבכורה, לא זכיתי להכיר אותו בחייו. בת אחד עשר חדשים הייתי, כאשר כפי שסופר לי, אבא שהיה גבר לא גבוה אך חסון ובריא, התמוטט לפתע בשדה, חיוור ובאפיסת כוחות. הוא נלקח מיד לבית חולים, אך לא עברו שלושה או ארבעה שבועות והוא נפטר בגיל 43, כנראה מלויקמיה אקוטית. נוכחותו החסרה השפיעה על חיי באופן שאני עדיין מגלה.

בשנת 2014 , כשעלינו לקברו של אבא בדגניה א', קראתי בין היתר את הדברים הבאים: ”לפני שנה, מלאו שלושים שנה ללא בשמת, ארבעים שנה ללא אמא שנפטרה במלחמת יום כיפור ושבעים שנה ללא אבא שלא אני ולא אתם הכרתם. בעצם כל הידע שלי על אבא, הוא רק ממה שקראתי בספר שכתבו לזכרו, רשימות של הגיגים שאבא רשם בעצמו ומעט ממה שסיפרו לי חברים בדגניה. חברים ששאלתי אותם על אבא, די התחמקו, ואפילו אמא שלי לא סיפרה לי כמעט כלום.

כשהייתי ילדה, לא היה נהוג לספר לילדים על מישהו שמת, כי חשבו שמידע קשה כל כך הוא מעבר לתפישתו והבנתו של הילד, ולמה להעמיד אותו במצב שהוא לא יוכל לעמוד בו. בפועל מה שקרה מהכוונה הטובה הזאת, הוא פצע פעור של צורך נואש במידע ודמיון מתעתע שלעיתים אין בינו לבין המציאות כל קשר."

שושנה

בצילום, שושנה אחותו של אבא ובעלה ישראל ברנע.

אבא, אם כן, וגם אחותו שושנה עלו לישראל בשנות העשרים. שושנה נישאה לשרוליק (ישראל) ברנע ששירת בבריגדה ואחר כך היה קצין בדרגה גבוהה בצה"ל בחיל התובלה. ממכתבים רבים שכתבה שושנה לאבא, אפשר לראות שבמשך כל השנים עשו שושנה, אבא ומוריס אחיהם שהיגר מרוסיה לאמריקה, מאמצים רבים להעלות את ההורים לישראל. עד שנסגר מסך הברזל, הם שמרו אתם על קשר מכתבים, שלחו להם כסף וחבילות, אך העליה לא התממשה.

לימים מונה שרוליק לנספח צבאי בברית המועצות בדרגת אלוף. שושנה ושרוליק, בהיותם ברוסיה עשו מאמצים אדירים לפגוש את ההורים במוסקוה, לאחר כל כך הרבה שנות פרידה. השילטונות הסובייטים התירו להם לבסוף להתראות עם ההורים הקשישים, אך אני זוכרת שדובר בבית שלמרות מעמדו הדיפלומטי הרם של שרוליק, הם דיברו כל הפגישה בלחש מאימת ההאזנות, וחשש להסתבכות.

שמחת הפגישה עם ההורים היתה בכל זאת מהולה בעצב ובאכזבה, כי עם ויקטור, אחיה של שושנה, לא ניתן להם אישור פגישה בשום דרך ואי אפשר היה ליצור איתו קשר כלשהו, בגלל תפקידו כמהנדס ופקיד בכיר בשלטון הסובייטי. כך היו האח ושושנה קרובים כל כך ורחוקים לאין שיעור.

עם חזרתם ארצה, ייסד שרוליק את חברת אג"ד ואחר כך מילא תפקידים מרכזיים ברכבת ישראל, במכללה למינהל ועוד.

כתבה של יורם קניוק שהתפרסמה באותם ימים.

ויקטור ויעקב

במבצע ברברוסה ב- 1941, בו יצאו הגרמנים לכבוש את ברית המועצות, הם תקפו ממש בהתחלה את העיר ויניצה מאחר שהיתה יעד אסטרטגי כמרכז רכבות. באותה התקפה ראשונה נהרג צעיר האחים, יעקב. שלושת האחים האחרים כבר עזבו את רוסיה. דוב ושושנה לישראל, ומוריס לארה"ב. מיד לאחר מותו של יעקב עזבו יחיאל וזיסל עם בנם ויקטור ואולי גם עם נכדם טוליה את ויניצה וברחו מזרחה לעיר הגדולה סטלינגרד. הם חשבו שכאן ודאי בטוח, אך מהר מאד נכזבה תקוותם כשהצבא הגרמני הלך והתקרב לסטלינגרד והקרבות לכיבוש העיר נעשו קשים ומרים יותר ויותר.

הם אספו שוב את מעט המטלטלין שלהם והמשיכו לברוח מזרחה. לבסוף הגיעו לקירגיסטן לעיר הבירה בישקק, ושם חיו עד לסוף המלחמה. כשחזרו לברית המועצות עם סיום המלחמה, התפצלה המשפחה, ההורים התישבו באודסה, חיו שם עד סוף ימיהם ושם גם נקברו.

ויקטור בנם, עבר לגור בקייב והיה כאמור, פקיד בכיר כמהנדס בשלטון הסובייטי. זאת גם הסיבה שלא אושר לו להתראות עם שושנה אחותו ובעלה הנספח הצבאי.

שנים רבות אחר כך, ברית המועצות התפרקה, המדינה פתחה שעריה למערב, ולאחר מספר שנים הגיעו לקייב יובל פינקלמן (בנה של רינה אחותי) ואורלי אשתו, וגם רינה ופינקי (אבינעם פינקלמן). הם יצרו קשר עם טוליה, בנו של ויקטור, והכירו גם את מישה, בנו של טוליה ונכדו של ויקטור. כך התודענו לכל מסכת הטלטלה והנדודים שעברה המשפחה.

מוריס

האח מוריס, רצה להגר לארה"ב, אך מסיבות שאינני יודעת, לא אושרה כניסתו. במקום אמריקה הוא היגר לקובה ושם גם התחתן עם אשתו אווה. מספר שנים חיו בני הזוג בקובה עד שאושרה כניסתם לאמריקה ושם הם בנו את ביתם. מוריס ביקר בישראל פעם או פעמיים, בדגניה אצל אמא, וגם ביטבתה אצל רינה ופינקי. אני זוכרת את הביקור הזה מאד מאד במעומעם ולמעשה לא היה לי שום קשר עם המשפחה בארה"ב.

פינקי ורינה הם מראשוני קיבוץ יטבתה, ופינקי מילא תפקידים ציבוריים כלכליים רבים בקיבוץ, במועצה האזורית ובתנועת התק"ם. מכאן הוא נקרא להיות ציר כלכלי בארה"ב. המשפחה יצאה לשליחות באמריקה ושהתה ביוסטון ובניו יורק כארבע שנים. כך נפתחה הדרך לחידוש הקשר עם המשפחה של מוריס, לאחר הביקור של אמא והלוי שנים רבות קודם לכן. ואכן רינה ופינקי יצרו קשר חם מאד עם ילדיו של מוריס ונכדיו, קשר שנמשך מאז.

סיפוריהם של פינקי ורינה ויובל על המפגשים ברוסיה ובארה"ב, איפשרו לי לצייר את הענף הזה מאילן המשפחה שלי.

בתמונה, רוחל'ה ברנע ביתה של שושנה ואלבי בנו של מוריס. רוחל'ה ואלבי, מעבר היותם בני דודים היו חברים טובים מאד וביקרו זה את זאת רבות בישראל ובארה"ב.

זיכרונות שלי מאבא

צום יום כיפור

עולים בי כמה זיכרונות שלי הקשורים לאבא. באחת הרשומות קראתי בילדותי שאבא היה אורתודוקס. לפי הבנתי אז, אורתודוקס הוא כמובן אדם דתי, וככזה הוא בודאי צם ביום כיפור. בלי לשתף אף אחד במחשבותי וכוונותי, צמתי ביום כיפור לזכר אבא במשך שנתיים או שלוש, הלכתי לבית הכנסת ושמעתי את תפילת "יזכור". יום אחד אזרתי עוז ושאלתי את מרים זיו שהכירה, העריכה ועבדה איתו, האם אבא היה אדם דתי. היא פרצה בצחוק גדול וסיפרה שהוא היה אפיקורס חילוני במלוא רמ"ח איבריו. באותו היום הסתימה כוונתי לצום. ומה בקשר לאורתודוקס? שאלתי, ועונה מרים, שאבא היה קנאי באמונתו ברעיון הציוני, בהכרח שיהודים יחיו בישראל ולא בארצות העולם, קנאי לעבודה עברית, לחקלאות, לעבודה עצמית ללא ניצול אחרים וכ"ו, קנאי לאמונתו כשם שדתיים קנאים לאמונתם.

מוסיקה קלאסית

סופר לי גם שאבא אהב מאד מוזיקה קלאסית וביחוד אופרות. בתקופה שצמתי, נכנס לי לראש שאם אבא הוא דתי בצורה זו או אחרת, והוא אוהב אופרות, הוא ודאי אהב גם שירי חזנות. אמא והלוי עמדו לחזור מארה"ב מביקור משפחתו של הלוי, והם שאלו מה להביא לי. אני שמעתי ברדיו באותו הזמן, המון מוזיקה קלאסית כמו אבא, וכמובן מאליו, בקשתי פטיפון, ונתתי להם רשימת תקליטים של מוזיקה קלאסית ועוד תקליטים רבים מאד של חזנות, ששמעתי שוב ושוב, עד לאותה שיחה עם מרים. את האהבה למוזיקה קלאסית, שלעיתים גורמת לי התרגשות עצומה, כמובן לא נטשתי ותודה לאבא שלא הכרתי.

פרשן

אני רוצה לסיים את הקטע הזה בסיפור שסיפר דדי, אחיו של שמוליק, בהערכה רבה לאבא. אבא היה בקי מאד במצב הפוליטי העולמי המורכב ומסובך באותה העת, תקופת לפני ותחילת מלחמת העולם השניה. דדי מספר שהוא היה הולך כנער, להרצאות שהיה נותן אבא לחברים ובהם היה מסביר, מפרשן, מאיר ומנתח את המהלכים של המעצמות והצבאות. הניתוחים האלה היו מאד מושכלים ומעמיקים והחברים חיכו להם בשקיקה.