בערוגת הגינה - חלק שלישי

שולת פנינים יפנית

עם הגינות שלנו צללתי עם רעיה לאוקינוס של הזיכרונות של שנינו, אני כדג במים והיא למרות שעם השחיה היו לה קשיים בילדותה, הרי לאוקינוס הזיכרונות שלה צללה כמו שולת פנינים יפנית, הצוללת לים ללא מכשירים ודולה את הצדפות שבהן גדלות הפנינים ויחד איתי מנקה וחושפת את היופי של הפנינים, ואת האור והזוהר שהן מפיצות.

היו גינות של אמא (רעיה) שהיו יפות כמו חלום, ואני אבא אוהב ובעל שבמסגרת המגבלות שלי, אין אוהב יותר ושותף יותר לרעיה והילדים, לא צלמתי את הגינות. אני לא תופס את זה, הרי צלמתי אלפים על אלפים של תמונות ואת הגינות של רעיה והילדים כמעט לא צילמתי. זה נראה לי ליקוי מאורות קולוסאלי מפני שהילדים נהדרים ורעיה יפהפיה והגינות ענקיות ולמה לא צילמתי אני לא מבין, ואין לי תשובה, ואני מפחד אפילו לתת תשובה.

שולות הפנינים היפניות שולות פנינים ממעמקי הים כפי שרעיה ואנוכי שולים חלומות מאוקינוס הזכרונות שלנו.

מעבודתן הקשה והמסוכנת יוצרים כתר מפואר שאני מעניק אותו לרעיה אשתי

רק על עצמי לספר ידעתי

חלקי בגינות שרעיה טיפחה היה לסייע לה בהכול, אבל הגינות היו יצירה שלה. לי היו שתי גינות משלי, או בעצם שלוש, או נכון יותר ארבע. הראשונה היתה הגינה שאבנר בננו ביקש שנעשה, גינת ירקות. והבן שלי, אם היה מבקש להוריד את הכוכבים מהשמים, הייתי עולה בסולם השמימה ומוריד לו כוכבים. ואכן עשינו גינת ירקות הוא ואני בקצה הגינה הגדולה של רעיה, מאחורי הבית. גידלנו תותי שדה (שרק בודדים מהם הגיעו לשלב האדום מפני שהיה חשש שמישהו אחר יקטוף אותם, ולכן הם נאכלו בעודם ורדרדים), תירס רגיל ותירס סגול מדרום אמריקה (שהיה יפה מאד אבל הטעם שלו היה מגעיל), עגבניות (שלא הצליחו),אבטיח, בצל ירוק, גזר ועוד.

הגינה השניה שלי הייתה על המקלט האפור והמאיים.

בשביל שאני אספר את סיפור הגינה שלי, שהוא שונה לחלוטין מהגינה של רעיה, אני צריך לעשות תהליך של התבוננות בנפש שלי ולעבור תהליך של הזדככות והטהרות ואני חוזר אל נוף ילדותי, ובחרותי ובגרותי מפני שעם נופים לא מדברים אלא מרגישים,

ולפי השיר של רחל

רק על עצמי לספר ידעתי. צר עולמי כעולם נמלה, גם מסעי עמסתי כמוה רב וכבד מכתפי הדלה

אני מזכיר נופים שמזכירים לי נשכחות ואולי מסבירים את הקשר שלי לסוג הגינה שלי בבית הגינות הנטוש שלי בדגניה, ומתחיל במדרון המזרחי של הזור במה שכונה גבעת הכלניות עם הרקפות והחרדלים והעיריות, עובר לאי הנרקיסים בירדן המתפתל למטה בזור, עובר לעבודיה עם גן העדן שלה, ולשני העצים במדרונות סירין, "כס המלכות" בנחל פיג'אס (נחל יבנאל),

מטע הזיתים של איתן איתן, בית השוחט שמי הכנרת מלטפים את רגליו, גשר הסירה, אבו מסמס, חורשת המחנות ובית המוטורים, ונופים אלה ורבים אחרים בהם ביקרנו עם כול ילדינו, הם היוצרים את הגינה שלי שבבית הגינות ונותנים הסבר דחוק למה כך יצרתי אותה. אולי חזיתי את העתיד שהכה ללא רחם ולי אין תשובות.

אני מניח שאתם הקוראים שהגיעו עד לכאן, מבחינים איך אני מסתובב סחור סחור ולא מצליח לספר על הגינה. זה מפני שהיא קשורה בזיכרון שלי עם בשמת בת הזקונים שלנו שמהיום שנפטרה אני מחפש קשר איתה. הרחקתי עד כוש ועד הודו ולא הצלחתי לשבור את הסופיות של המוות. וכשאני מספר את הסיפור על הגינה שלי וכיצד היא קשורה לבתי קברותַ, אז עולה בראשי המחשבה שאולי באחד הגילגולים הקודמים שלי מי שהוא ידע מה הולך לקרות ושתל בראשי את הצורך ליצור גינה שנקשרת אצלי לבתי קברות. אבל בתוכי אני יודע שאלו מילים בלבד והמוות הוא סופי ומוחלט.

על מקלט וגרוטאות

הגינה היתה כאמור על המקלט מפני שכשבנוי מול פרצופך גוש בטון ענקי כזה, אתה מנסה קצת ליפות אותו, להוסיף קצת צבע, קצת צמיחה, קצת רעננות, להעסיק את עצמך בבריאת יופי ולא לחשוב על הסיבה שבגללה הוא נבנה. כך הייתי הולך עם רעיה מידי שבת למגרשי הגרוטאות שליד המוסך וליד מפעל המרססים, היינו נוברים בכל מיני גרוטאות ברזל ומביאים למקלט צלחת דיסקוס חלודה, גלגל מענין, חלק שבור של מכונה ועוד. מדהים כמה יפים הם חלקי מכונה או מיני גרוטאות בהסתכלות אחרת.

סידרתי את הגרוטאות על המקלט, מלאתי אדמה בחללים, סידרתי טפטוף ואז התחלתי בשיטוטים שלי בשבתות אל בתי הקברות בדגניה ב', בדגניה א', בבית זרע ובאפיקים ואספתי צמחים בשרניים אוגרי מים, שתמי כלתי אמרה לי שקוראים להם סוקולנטים. בתחילה הייתי הולך בעצמי, אבל אחר כך הצטרף למשפחה כלב זאב ענק מזן "רועה גרמני". את הכלב הזה נתן לנו ישרוליק ברנע דודה של רעיה וקראנו לו סם.

עם הכלב סם הייתי הולך לצוד סוקולנטים בבתי הקברות עד שסם נורה ונהרג על ידי חבר בית זרע במהלך החיזור שלו אחרי כלבה, לא לפני שהוא הצליח להרביע אותה. לאחר שנרגענו כולנו ממותו של סם, קיבלנו לאחר ההמלטה את אחד מגוריו. אך לדאבון ליבנו גם הגור הזה לא האריך חיים ובגיל צעיר מת מעצם שנתקעה כנראה בגרונו.

המקלט עליו בניתי את גינת הגרוטאות שלי שזכר לא נשאר ממנה.

בגני נטעתיך

הגינה השלישית שלי היא קברה של בשמת. כשבשמת נפטרה, אמרה לי רעיה בשיא כאבה, שהיא לא מסוגלת לחשוב על אבן ענקית וכבדה שתרבוץ על ביתה הקטנה. היא ביקשה שהקבר ישאר פתוח כעציץ גדול ובמקום הבטון נשתול פרחים ו"ציפור גן העדן". וכך היה. ביחד עם בני אבנר שתלנו גינה קטנה כאשר "ציפור גן העדן" צומחת מליבה ולמראשותיה שני שיחי "אמליה" אדומים כנרות נשמה. על מצבתה כתבנו פסוק משירה של רחל: "בגני נטעתיך, בגני המוצנע בליבי". לאחר שעזבנו את דגניה, יואל יהונתן ויגאל צפתי ידידיה ומוקיריה של בשמת מטפחים את הגינה הקטנה שלה המשמשת לה למשכן, ולעולם נוקיר להם תודה.

גינת הקבר של הילדה שלנו.

הגינה הרביעית שלי היתה גינת הירק שנתנה לי ביתי תמר במושב קידרון. כשיצאתי לפנסיה ולאחר תקופת מה של הסתגלות שבה צעדתי ב"שביל ישראל", הציעה לי תמר בכל רוחב הלב שלה ושל יואב בן זוגה, שאעבד דונם אדמה ליד ביתה בקידרון, ואגדל שם ירקות אורגנים.

על כל אותה תקופה ועבודת הגינה הזאת אכתוב בפוסט נפרד.

תום יואב ואנוכי פותחים תלם ראשון בגינת הירק בקידרון.

הילדים שלנו קלטו בלבם את אהבת הגינות מילדותם והיום הם גננים מדופלמים רבי השראה ודמיון.

מציג צילום אחד לכול גינה שלהם:

שביל הפרחים בגינתם של תמי ואבנר

עיצוב של יואב בגינתם של תמר ויואב

הגינה של מיכל ואבנר.