בערוגת הגינה - חלק שני

"פרדיננד"

גינת פרחים עונתיים היא סוג גינה שונה לגמרי מגינת ורדים. עם הורדים העבודה היא ב"פיקים". לאחר שהכנת את השטח ושתלת, לא נותר לך אלא לעשב מידי פעם, לגזום פעם בשנה, לחכות לפרחים היפים שיפרחו ולהתפלל שגם ישאירו אותם על השיח להנאת כולם. גינה עונתית לעומת זאת דורשת המון עבודה. להכין את השטח פעמיים בשנה, לחורף ולקיץ, לקלשן, לעדור, לשתול, לזרוע, לעשב לאין סוף, לנקות מסביב, להדלות צמחים מטפסים, להלחם בערצבים וחולדים, להתמודד עם נמטודות. אבל ההנאה היא אין סופית.

הייתי גומרת יום עבודה ארוך בגן הילדים, לפני עוד יום עבודה עם ילדי שלי, אבל בין לבין הייתי נכנסת לגינה להתרגעות, "לוקחת" איזה שטח קטן לעיבוד, לעיתים אחת הבנות היתה מצטרפת אלי והיינו עובדות לנו בשקט בינות לפרחים.

מי שמכיר, ודאי מבין כמה היה אהוב עלינו הספר "פרדיננד", "הפר שאהב לשבת בנחת, בצל עץ השעם ולנשום פרחים פעם ועוד פעם....." שסיפרנו אותו שוב ושוב. עם הזמן התחלנו להוסיף גם פרחים רב שנתיים והרבה גיאופיטים כמו דליות, גרברות, פרזיות, יקינטונים ואפילו ציבעונים.

זכור במיוחד שיח של פלפלון חריף שפלפליו הקטנים היו בשלל צבעים בו זמנית. ידעתי שהפלפלים הם מאד מאד חריפים שאפילו נגיעה בהם ואחר כך בפה או בעינים תגרום לבכי ול"שריפה", אבל השיח היה כל כך יפה שלא עמדתי בפיתוי. שתלתי אותו באמצע הגינה כדי שאף אחד לא יגע בו בטעות והזהרתי את כולם שלא להתקרב אליו. אבל מה קורץ ומפתה יותר מדבר אסור? ואכן, אחת הבנות קטפה פלפלון קטן וההמשך ידוע...לימים הלכתי עם ילדי הגן שלי בניצנים ברחבי הקיבוץ, נתקלנו באחת הגינות באותו הפלפלון הפתיין, והסיפור חזר על עצמו במדויק...

עוד זכור קקטוס מיוחד שאנחנו קראנו לו "מלכת הלילה" אבל אני לא יודעת אם זה שמו האמיתי. לקקטוס הזה היה פרח לבן, גדול ויפה ביותר, והוא היה פורח פעם אחת בשנה. פורח בשעות הלילה המוקדמות ונובל עם בוקר. בלילות שהתחילו להנץ הניצנים הראשונים, היינו אנחנו וילדינו עומדים על המשמר ובודקים מידי פעם האם נוצר כבר הקסם, והראשון שגילה את הפריחה היה עובר ככרוז בין השכנים ומזמין אותם לחזות ביופי. עוברי אורח היו עוצרים, ילדים בפיג'מות היו יוצאים ממיטותיהם, ואנחנו כמובן כחתני השמחה. אבל לעיתים היו גם אכזבות כשפספסנו את הפריחה ובבוקר ראינו כבר את הפרחים שמוטים ונבולים והיינו צריכים לחכות שנה נוספת.

לימים ביקר אצלי דודי מיכאל גורן (שהיה בעצם בן דוד של אמא שלי). מיכאל היה טיבעוני בעצמו ועסק בטיפול וריפוי אנשים באמצאות צמחי מרפא. בזמנו, התייחסנו בהרבה סקפטיות ואפילו בזלזול לשיטת הריפוי הזאת, ואני מעידה על עצמי שמעולם לא היתה לי הסבלנות, הבגרות והחכמה להקשיב וללמוד ממיכאל את סודות האיכויות של הצמחים השונים, מה שהיום כל כך ברור ומקובל, ואני בעצמי הייתי מטופלת שנים רבות בצמחי מרפא. בביקורו של מיכאל בגינתי, הוא הסתכל על הצמחים ואמר לי בנון שלנטיות: "את יודעת שרבים רבים מפרחיך טובים לאכילה, או ליצירת שמנים, או לטיפול בבעיה זו או אחרת". צחקתי. ואז הוא עמד ומנה אותם, אפונה ריחנית, ציפורן חתול, סרפד, ורבנה, כותנה, כובע הנזיר, אלוורה, אמנון ותמר ועוד. היום אני יודעת כמה טעיתי אז.

הגינה הגדולה, פרחים וצבע ויופי...

"פוקת היחפים"

לפני הבית, לאורכו של המקלט, הוספנו גינה נוספת כדי להסתיר במשהו את קיר הבטון של המקלט, אך חיי החברה והשכנות נוצרו על הדשא הגדול שלפני הבית. באותו הזמן לא היה כמובן "מרבדשא" ולצורך שתילה היו "מיישרים" דשא קיים, מפרידים אותו לשתילים ושותלים את השתילים בשורות שורות. זה הצריך גיוס של כל דיירי הבית, מה שהתחיל את חיי השכנות.

דשא כזה, בגלל שבתחילה השתילים מאד מרווחים ולוקח זמן עד שמתמלאות השורות, הוא חשוף ל"מתקפת" צמחים "פולשים" ומעצבנים כמו אספסת שיש לה תרמילים בצורת כדור סלילני מאד דוקרני, "אייכמנים" בלשון העם (או כמו שאנחנו קראנו להם "קוצי מוות") והיום למדתי שקוראים להם "פוקת היחפים" ועוד. כל אלה הצריכו עישוב חוזר ונשנה. ואכן עשינו מידי פעם תחרויות בין הילדים מי יעשב ערימה גדולה יותר, אבל מי שניצח הם העשבים שחזרו שוב ושוב ושוב. ובכל זאת צמח לו הדשא וכיסה את כל השטח שלפני הבית.

בימי שישי היה לילדי כל דיירי הבית שלנו טקס מקסים. גם להם היה בדרך כלל זוג נעלים אחד או שנים עשוי עור שהצריך צחצוח לשבת. בתום הלימודים, הם היו מורידים לדשא את הנעלים שלהם עם ערכות הצחצוח, יושבים בחברותא, מצחצחים, מתבדחים, עושים שטויות, עושים תרגילי התעמלות ולעיתים גם מצחצחים את הנעלים של אבא או מי מהמשפחה.

הנה היא פוקת היחפים במלוא קוצניותה...

מיכל ותמר בתרגילי התעמלות כשבשמת הקטנטונת זוחלת מתחת ל"גשר". שום ספורט לא יפה כמו זה שעושים ילדיך.

בשמי לילה כחולים...

לילות הקיץ החמים היו לעיתים בלתי נסבלים בתוך הבית בעידן שלפני המזגנים, או גם אחר כך עם נפילות החשמל הרבות. או אז היינו פורשים שמיכה ושוכבים כולנו כ"ערימה של חבר'ה על הדשא" ראש על ירך או על כתף, בחיבוק וגם דגדוג, מצטננים מעט מהאויר בחוץ. מקשיבים בשקט לרחשי הלילה, לקולות ה"שעיר" או ה"כוס" שעמד כל לילה על חוטי החשמל, קרא הווו...הווו... והפחיד את המנסים להרדם,

מנסים לזהות לווינים חולפים בחלל, מקוים לתפוס כוכב נופל וגם להספיק לבקש משאלה, לומדים לזהות את כוכב הצפון. ואז היו הילדים מבקשים משמוליק ללמד אותם את קבוצות הכוכבים, את הקסיופיאה, אוריון, כוכב נוגה. מכאן היתה הדרך קצרה לסיפורי המיתולוגיה היוונית. הסיפורים הם כל כך מפולפלים, מסובכים ומורכבים שבלי לקרוא אותם שוב ושוב, אינני זוכרת אותם. אבל האהבה לסיפורים אלה ומושגי יסוד שנשארו בתרבות עד היום, כמו עבודה סיזיפית, תיבת פנדורה, נרקיסיזם, הזהב של המלך מידס, תסביך אדיפוס, עקב אכילס, סוס טרויאני, לבירינט, ועוד ועוד, נכנסו לאוצר התרבותי של הילדים.

ללא מילים

הצצה אל העולם האחר