על אחי אהוד ועל נבות ויהודה שרת

בפוסט הזה אנחנו לוקחים פסק זמן מעצמנו ומפנים זרקור לבני משפחה, אהוד אחי, נבות שרת גיסי ואביו יהודה שרת.

אהוד

בית ירח הוא בית הספר התיכון חקלאי שבעמק הירדן. אני, רעיה וכל ילדינו למדנו בו וכן גם כל אחי, להוציא את אהוד. את סיפור לימודיו מספרת רעיה כפי שסיפר לה אהוד.

"בגיל 16 או 17 בהיותי בכיתה יא', החלטתי להפסיק את לימודי בבית ירח. תנ"כ, ספרות או ביולוגיה לא ענינו אותי, ולעומתם מאד אהבתי ואיתגרו אותי אינטלקטואלית המקצועות הריאליים כמו מתמטיקה, פיזיקה ואלקטרוניקה, שלא נילמדו ברמה גבוהה בבית ירח.

בלי להתיעץ עם אמא ואבא, עזבתי את הלימודים והלכתי לעבוד במספוא. לוי עשת היה באותו הזמן מנהל המספוא. הוא קיבל אותי לעבודה ונתן לי טוסטוס (ברשיון) שאוכל לעבור מחלקה לחלקה, אעביר את קווי המים לפי תכנית ההשקיה, ואפתח או אסגור את השיברים. נבות שרת גם הוא עבד במספוא מה שעשה את העבודה מהנה במיוחד.

באחת מנסיעותי לעבודה לקחתי איתי את אילן עמישב, בן כיתתי, שיעזור לי ויהיה לי לחברה. חלקות האספסת היו בסביבת קיבוץ תל קציר למרגלות הרי הגולן, וכדי להגיע לשם היה צריך גם לעבור כבישים. לרוע המזל, דוקא באותה נסיעה נתתי לאילן (שלא היה לו רשיון) לנהוג, ולפי "חוקי מרפי" שתמיד נכונים, עצר אותנו שוטר. למרות שהיה ברור שאילן נהג, טענתי בפני השוטר שאני נהגתי, והוספנו לתרץ לו תירוצים מתירוצים שונים. למזלנו היה השוטר רחמן, ופטר אותנו בנזיפה בלבד.

באותו הזמן, יצחק נאור, בן כיתתי, הלך ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האויר, מסיבותיו הוא, למד שם אלקטרוניקה ופיזיקה וסיפר לי כמה הכל כל כך מענין. גם חנינא עמישב, אחיו הבכור של אילן, גם הוא למד בבית ספר זה. הדבר מאד קסם לי, החלטתי שזה מה שאני רוצה, ולשם ניתבתי את החלטותי.

בהתחלה לא שוחחתי עם ההורים באופן רציני, ולא ידעתי מה חושבים אבא ואמא. עם זאת שיערתי ברמת ודאות גדולה, שהם מאד מאד לא מרוצים. קודם כל מעצם העובדה שילד מילדיהם לא ילמד ולא ישלים השכלה של בית ספר תיכון, ולאבא, כחקלאי בעצמו ודמות מובילה בחקלאות, יהיה קשה לקבל שבנו לא ילמד בבית ספר חקלאי. בסופו של דבר, לאחר מספר חדשי עבודה, הדברים הגיעו לדיון רציני ביני לבין ההורים וגם עם מוסדות הקיבוץ. כאן אבא הטיל את כובד משקלו והמעבר לבית הספר הטכני אושר.

במשך הלימודים הייתי מאד מבסוט, היה לי מענין ולמדתי המון. באחד הימים היה יום הורים. מאד רציתי שאבא יבוא ויראה איפה, איך ומה אני לומד, לאיזו רמת לימודים גבוהה אני נדרש ועומד בהם, רציתי שיהיה גאה בי. הייתי מאד נרגש לקראת בואו ואכן הוא הגיע. עד היום אני זוכר את הפליאה על פניו כשראה את המדים שלי, את הסדר הצבאי, את נושאי הלימוד. אני, שכל שנותי בבית הספר, היו רצף של עימותים, הוצאות משיעורים והזמנת ההורים, לומד פתאום בשמחה, בענין, במשטר צבאי מאורגן וברמה גבוהה. ולמרות כל זאת, גם כאן, אבא חתם את פיו ולא אמר לי מילה מטוב או מרע. שתיקתו הרועמת מהדהדת עד היום.

למדתי אלקטרוניקה, התגייסתי לצבא ועיסוקי בצבא היה במעבדה האלקטרונית של חיל האויר. בערבים הייתי נוסע לסבא ברמן בתל אביב, ולומד לבגרות אקסטרנית ומתימטיקה.

אחרי הצבא לא המשכתי עם אלקטרוניקה בחיל האויר כצבא קבע, וחזרתי לדגניה. דדי אחי, היה מרכז משק באותה עת. הצעתי לו שאני אתקן את מכשירי החשמל , רדיו ואחרים במקום לשלוח לטכנאי ולשלם הרבה כסף. דדי, אכן נתן לי תמיכה וארגנתי מעבדה בצריף של "ועד הגוש". אז גם השלמתי את הלימודים לבגרות, התקבלתי ללמודים בטכניון, למדתי פיזיקה וכל חיי אני עוסק ומפתח עזרים שונים הקשורים בפיזיקה."

לדברים הנפלאים שרעיה שמעה וסיפרה על אהוד אני רוצה להשלים במספר מילים כדי שאפשר יהיה לקבל תמונה יותר מובנת מאדם מורכב זה ומכול התכונות הרבות המרכיבות את אהוד בתמונות אני בוחר לעמוד על החלק המרכזי של עשרת הנכדים של אהוד והאהבה העצומה בינו לבינם בתמונה אהוד עם נכד הזקונים שלו ואת התכונה שאהוד מתיחס לנכדים מגובה העינים וכאנשים בוגרים אפשר להבין נהדר מתמונה זאת.

אותו הנכד במבצע גלישה מהצינור הירוק

אני מאוד אוהב את הילדים של אהוד וכאן בתמונה שתי נכדות של אהוד בתמונה נוגעת ללב מבפנים

ואני בוחר לסיים את הסשן הנהדר של הנכדים והנכדות של אהוד בתמונה של אחת הנכדות שלו על הצינור הירוק

אימא רבקה, נבות יהודה שרת

את יהודה הכרנו אמא ואני, דרך נבות בנו, שהתחתן עם רוחה אחותי. נבות הגיע לקיבוץ, בעקבות הזמנתו של לוי עשת, לעבוד ולגור בדגניה, לאחר שחרורם מהצבא. אני זוכר ששחקתי כדורסל עם גד בן- ארצי ויגאל צפתי, שהיה מין "סטף קרי" כזה, ומבוגר ממני בשנתיים, נגד קבוצה מהצנחנים ונבות איתם, על מגרש הכדורסל ליד ביתי, שהיה עשוי מחול מחצבה. הייתי משחק על המגרש הזה שעות כול כך רבות שהאבק נכנס לסדקי העור שלי, ואי אפשר היה להוציא אותו בשום צורה ואופן. נבות עבד על ציוד כבד, והיה "מוטור- גרידריסט" מומחה שמפלס את הערוגות הישרות ביותר לבננות. כול ישובי העמק נהנו מתוצאות עבודתו.

בתחילה גר נבות ב"בדון". ה"בדון" היה "בית" שבנה אורי סלע בין ענפי הקוזוארינות ליד מגרש הכדורסל. ריצפתו עשויה קרשים ולוחות עץ, קירותיו בדים מבדים שונים ותיקרתו ענפי העץ, קצת כוכבים ואולי גם בד כזה או אחר. ה"בדון" עמד ריק לאחר שמולה אגין ואורי סלע סולקו מדגניה.

מולה ואורי היו מדריכי נוער מאד כריזמטיים שהואשמו בהפצת תעמולה קומוניסטית בקרב בני המשק בדגניה, ולמרות היותם בני הקיבוץ, הם נדרשו לעזוב. האידיאולוגיה הקומוניסטית הטהורה היתה אמנם גם בבסיס הרעיון הקיבוצי, אלא שהמציאות טפחה על פני הרעיון. כבר אז הגיעו למערב ידיעות על אנטישמיות מתפרצת, על פשעי סטלין, משפט הרופאים הידוע לשמצה, על רדיפות היהודים בכל רחבי השלטון הקומוניסטי. כל זה עמד בבסיס ההתנגדות הקשה לקומוניזם הרוסי.

ועם זאת, כל הדיונים המקדימים ואחר כך עזיבתם, גרם לפצע מדמם שלא נרפא שנים רבות ואולי גם עד שכל הדור ההוא הלך לעולמו.

נבות נכנס אם כן, לגור ב"בדון" ומכאן היתה הדרך קצרה לרוחה אחותי שגם היא בילתה שעות רבות על מגרש הכדורסל עם נבחרת הבנות. להיות קשור עם השרתים זה כבוד גדול מבחינתי, ויהודה שכתב את המנגינה לשיר "ואולי לא היו הדברים מעולם", זכה אצלי לכבוד מלכים.

הכרתי היטב את שלמה שרת , בנו, שגר באשדוד. שלמה היה קברניט של גוררת בנמל אשדוד והוא לקח אותי יום אחד בגוררת. הייתה בינינו הרגשת קרבה כאילו הוא נבות, אבל נבות הוא אחד ומיוחד. צלמתי אותו מעמיס עם קילשון, אספסת או תלתן קצור על עגלה, ולדעתי היא תמונה מדהימה ומספרת משהו על מהות הקשר בינינו. יהודה שרת "הוריש" לכל משפחתו את הכישרון המוזיקלי, לשימחתינו, לנבות וילדיו ששרים בכל אירוע, קיבוצי או משפחתי, להילה בתו וילדיה חמוטל ואבנר, ולבני משפחה אחרים.

התמונה הזאת של נבות המעמיס חציר קצור לשתי עגלות מחוברות זו אחרי זו ומובלות לרפת לתת לפרות מספוא ירוק ורענן כדי שהחלב יהיה מתוק וטעים זאת בשבילי התמצית של נבות ואי אפשר לנתק את הקשר של נבות לאדמת עמק הירדן ולחקלאות

ידידי ורעי נבות

בדרך שלי המגומגמת ומתפתלת אני מתקרב ומגיע לקשר בין אימא שלי ויהודה וגם לקשר שלי. עוד אוסיף, שיאיר ואורי ולפעמים הדר,(ילדיהם של רוחה ונבות) שרים ליד הקבר של אימא שלי וסבתא שלהם, באזכרה לזכרה שאנחנו עורכים כול שנה ליקירינו, בבית הקברות בדגניה, ואני בטוח שהשירה שלהם מגיעה לאימא שעל קברה הם שרים.

הייתה ידידות אמת בין אמא ויהודה, ידידות של אנשים המרגישים בנינוחות אחד עם השני ולעת שזקנו, מצא יהודה בבית של אמא, בית חם ואוהד. יהודה מצא ידידות רבה גם בקרב חברי דגניה, שאיתם קשר קשרים השייכים לתחומי אמנותו. המקהלה של דגניה פרחה תחת ניצוחו, ואת טקס החופה בחתונה של רעיה ושלי, הוביל יהודה לפי מוזיקה שהוא כתב למטרת חתונה.

אני מסיים את הסיפור עם יהודה בפן אישי שהייה לי עם יהודה בנושא השואה. אני, כ"צבר" גאה וזקוף קומה, שנולד לחופש, עסק בספורט, שירת בצבא של המדינה שלי, ועבד כדי לבנות אותה, לא הבנתי, ואולי גם לא רציתי כל כך להבין, ולא הייתי מודע, כמו רבים מבני דורי, למצב האנומלי, הבלתי אפשרי והמטורף שבו נמצאו יהודי אירופה.

השיחות בינינו על הנושא, זכו תמיד לתגובה רועמת ונזעמת מצד יהודה, והדיונים עלו לטונים עד לב השמים. בכול זאת שמרנו על מערכת יחסים טובה ואוהדת, והכבוד שאני חש ליהודה הוא אין סופי. עברו שנים רבות ואני נתקפתי בבולמוס של קריאה, וקראתי בעיקר רומנים היסטוריים על המאה השלוש עשרה והארבע עשרה, שהיו שנים סוערות מאוד באירופה, והמשכתי במספר ספרים שהיו חלק מגל ספרים, שהוציאו גרמנים דוקא ובו הם סיפרו עד כמה גם הם נפגעו מהשואה. הבנתי שהדברים הרבה יותר מסובכים ומורכבים.

יהודה שרת כסנדק בברית של אחד מהנכדים שלו

אימא שלי בתמונה מופלאה של סבתאות