יוסף בן הגיא לבית סוכובולסקי

הציור של אבא תלוי על קיר המעבדה לבדיקות קרקע בצמח, ביחד עם גדולי החקלאים של עמק הירדן, שמואל סטולר ודניאל זיו. את המעבדה בצמח שנותנת שירות מודרני וחשוב ביותר לחקלאי עמק הירדן מנהלת מזה שנים רבות נורית גיסתי הנהדרת, שהיום היא נדבך מרכזי בחקלאות בעמק הירדן ובבדיקת קרקע בכלל.

אבא עלה לארץ מביאליסטוק שברוסיה בהיותו ילד ואומץ על ידי הדנינים. שם אבא שלו היה דוד, ודדי, אחי הבכור נקרא על שמו. לי אישית אין שמץ של מושג מעבר לשמו, דוד, מי היה הסבא שלי מצד אבא, אבל על אבא אני יודע, שהיה בר אוריין וחכם מאד, הוא היה ילד שחור שיער ועינים, שיש בהם כהות ועומק, ויחד עם זה בהירות ואור של תבונה, שלא פגשתי כמוה מעולם. בעצם, כן פגשתי, אצל אמא שלו שגרה בתל אביב. בילדותי הייתי מתארח אצלה בחופשת הקיץ, והיא זכורה לי כאשה יפה מאד. אבא למד בגימנסיה הרצליה, בתל אביב, והיה תלמיד של יוסף חיים ברנר, שהיה סופר ונרצח מאוחר יותר. אבא יצק מים על ידי ברנר, כפי שאני יצקתי מים על ידי מרדכי שלו, מורי לסיפורי המקרא, ובעיקר לביקורת המקרא, והוא שטבע בי את התובנה שאין שום דבר מוחלט, וכול אמת יש לבדוק היטב היטב לעומק, לפני שמקבלים אותה כאמת.

מימין לשמאל: דדי אחי, אמא רבקה, אני שמוליק, רוחה אחותי, סבתא מרים אמא של אבא, ואבא יוסף.

הגנן השתקן

אבא היה שתקן ואי אפשר היה לחדור לפנים שלו. היינו שני הפכים, כשהוא מזרח ואני מערב. אבל במספר תחומים היינו דומים, קודם כול בלימוד העצמי והחקירה בכול מה שלא ידוע, רק שאבא היה בעל יכולות יוצאות דופן שאני רחוק מהם, כמו למשל פתרון תשבצים וחידות מורכבות אחרות, שהיו לחם חוקו. דמינו בטיולים בטבע שטייל אתנו בילדותנו, ואני בזמני טיילתי עם ילדי, ומעל לכול הגינה שלו שטיפח אותה כול חייו, וגם אני מוביל את הקורא בשביל הגינות שלי. בגינה כן נוצר בינינו קשר, והאהבה לצמח ולפרח באה אלי בפירוש ממנו.

אבא גידל בעיקר ורדים, גרברות ודליות, שהם צמחים מלכותיים. לראות את אבא על ארבעותיו, גוזם ורדים או מוסיף זבל וברזל לגרברות, נטבע בתוכי לעומק נפשי. לגדל ורדים צריך יסודיות וידע נרחב, בזנים, בגיזומים ודישונים, גרברות עוד יותר מסובך, ודליות בעמק הירדן, בכלל בלתי אפשרי. אבא תמיד נמשך לאתגרים גם אם לא תמיד הצליח. גם בגינות שלי תמיד הלכתי לבלתי צפוי, והן תמיד היו סוטות לכיוונים בלתי אפשריים שמתאימים לאופי המתפרץ שלי.

חוקר ושוחה

אבא היה חוקר ענק. עם עוד חקלאים מהמדרגה הראשונה מעמק הירדן, הוא זיהה בעיה בנושא המים וההשקיה. עמק הירדן הוא מישור שטוח, הסגור מימין ברמת יששכר (רמת סירין) ומשמאל בהרי הגלעד, ולעודפי ההשקיה והגשמים, אין מוצא. הקרקע לא נשטפת והמלחים נצברים. חוסר האוורור והמלחים, פוגעים בשורשים של כול הצמחים, ובמיוחד בשורשי הבננות, שהן לב החקלאות בעמק הירדן. אבא מצא שיש לחפור תעלות בעומק של שנים וחצי\שלושה מטר, לרפד בחצץ ולהניח צינור בטון עם רווחים, כך שמי התהום יחלחלו לצינור, יזרמו בשפוע קטן לירדן ולירמוך, וגובה מי התהום ירד. ואכן הם הקימו רשות לניקוז שאבא עמד בראשה, ורישתו את כל העמק בתעלות ניקוז. רעיון נוסף חשוב ביותר הגה אבא בעקבות רישות העמק. הוא טען שמאחר וכבר חופרים תעלות בכל העמק, נוצרים בעקבות כך, חתכי עומק של כל שכבות האדמה עד מי התהום, ובכל סוגי האדמה שישנם בעמק. הוא בקש מכל החופרים לאסוף דגימות קרקע מכל אתר חפירה, וכך נוצר "בנק" האדמות, שנמצא במעבדת בדיקות הקרקע בצמח. "הבנק" מהווה היום מקור מידע חשוב ביותר על מרכיבי הקרקע, מה חסר ומה בעודף והוא כלי עבודה מהמעלה הראשונה לכל החקלאים. אבל כילד, אני זוכר את אבא עומד בעומק תעלת הניקוז, מניח את צינורות הבטון, ערום פרט לתחתוני עבודה אפורים, שזה היה גם בגד הים שלו. גם כאשר הלכנו לים, ויותר על כתפיו מאשר על רגלינו, הוא היה שוחה אתנו בשחיה הגמלונית שלו ובאותם התחתונים האפורים.

"כס המלכות"

אבא עבד שנים רבות בפרדס האשכוליות, ביחד עם אוסיפ ואהרון בר חיים. לאחר שהרגיש שמיצה את עצמו, עבר לעבוד עם דדי, בנו הבכור, שהקשרים ביניהם היו מאוד הדוקים, לכרם הענבים ליד עבודיה. עבודיה, היה כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, ונמצא קרוב לקיבוץ בית זרע ולירדן. באתר ארכאולוגי תל עבודיה, בפתחו של ואדי פיג'אס (ואדי יבנאל), נמצאו ממצאים פרה - היסטוריים, בעלי חשיבות בקנה מידה עולמי להבנת האבולוציה של האדם, שהביאו חלק מהחוקרים להאמין, שהמקום מתאים לסיפור גן העדן. בקיץ, נהפך מקום זה לפתחו של כבשן, שלטעמי, מתאים יותר לפתחו של הגיהינום. אבא הפך את ואדי פיג'אס לאתר הטיולים הפרטי שלנו, ואיזה אתר טיולים מדליק ומדהים הוא היה. באמצע הואדי, מתנשא סלע ענק ובולט שאנחנו הילדים, קראנו לו "כס המלכות", וכך הוא נקרא בפי כל גם כשזקנו וסבנו. לעלות על "כס המלכות" היה מין תעודת אומץ, כי הסלע היה תלול, גבוה והמקום בראשו, היה מאד צפוף. אני מאמין שהעליתי אליו את כול הילדים שלנו ושנים עשר הנכדים שלנו. מי שישב על "כס המלכות" היה לפחות בן מלך, נסיך או נסיכה. ואכן הילדים שלנו, של רעיה ושלי, בשבילנו הם לפחות נסיכים.

עבודה עצמית או עבודה בזבל

לימים, עבדנו בכרם גם רעיה וגם אני, ביום העבודה השבועי שכל נער\ה היה אמור לעבוד בענפי המשק. זכורים לנו הבקרים של לפני הזריחה, נוסעים בעגלה רתומה לטרקטור עם אור ראשון לבצור ענבים, בעינים טרוטות ומייחלות לעוד רגע שינה, וחשים את הרוח הצוננת מלטפת ומעוררת. סוניה יהונתן היתה מנהלת בית האריזה, ואבא מנהל הכרם ומדריך. ימים מאושרים. סוף הכרם היה, שעקרו את הגפנים מסיבות כלכליות והלב של דדי אחי נשבר וגם של אבא. אחרי שהכרם נעקר, בחר לו אבא כמקצוע, להיות זבלן. בתהליך הכנת הקרקע, השתמשו בזבל בהמות לצורך דישון. אבא סבר שאפשר להשביח את הזבל, וכפועל יוצא, להגדיל יבולים. בוקר בוקר, ביחד עם טויטו, הפועל השכיר מטבריה, ועם הפרד שאני לא זוכר את שמו, הם היו נוסעים לרפת, מעמיסים עגלות מלאות בזבל, עורמים בערמות, מערבבים עם קש ומשקים בממטרה. כך הגשים את הערך העליון ששימש נר לרגליו, והוא ערך העבודה העצמית גם כשזה אומר עבודה בזבל. כאן נגמרו לי המילים והפה הגדול שותק.

חבריו הטובים של אבא

אבא היה קשור לצמחים מאוד והם היו החברים האמיתיים שלו. אני לא יכול לומר כמה חברי נפש היו לו בקרב בני האנוש, אולי רק שמואל סטולר מכנרת, שהיה ענק כמוהו. לפי הדרך בה טיפל בפרחי הגינה, אני חושב שהאהבה של אבא לצמחים, הייתה רגשית ואוהבת יופי, אבל נסגרה אצלו פנימה. זה נראה דמיוני, שהוא יאמר לי, תראה כמה הורד האדום הזה יפה, או הדליה, או הגרברה ממש מושלמות. את האהבה שלו לידידיו הצמחים, תרגם להגדרת מין הצמח, ומשפחתו, וכשהיה חוזר מטיוליו אתנו, או מהעבודה, היו בידיו צמחים שלא הכיר. כאשר הגיע הביתה, חזר למצב הנוחות הרגיל שלו, שאומר שהוא שוכב על הרצפה בתחתוני עבודה אפורים, רגל אחת על הספה, הוינטילטור (מאוורר) ליד ראשו, והצמח, מגדיר הצמחים וזכוכית המגדלת בידיו.

את הצמח המאוד לא מרשים צילמתי בבתה של חולות אשקלון, שמצאתי בה בית שני. אני טענתי שקוראים לו זנב העכבר ורעיה טוענת ששמו זנב הארנבת כי הוא נראה כזנב ארנבת, ואבא איננו להאיר את עיני.

השבת השחורה והקרב על דגניה

בשבת השחורה, שנקראה כך משום שבאותו יום נערכו פשיטות על קיבוצים וישובים אחרים, בכל הארץ, על ידי חיילי המנדט הבריטי, שחבשו כומתות אדומות וכונו "כלניות". מטרתם הייתה לאסוף כלי נשק שהוסתרו ב"סליקים" בישובים, והם הגיעו גם לדגניה. דבר ראשון שהם עשו היה לעצור את כל הגברים, לערוך חיפוש ואז גם להרחיק את הגברים "עושי הצרות" למעצר בעתלית או להגלותם למקום מרוחק או אפילו לאפריקה. אמא סיפרה שכאשר החיילים ניסו לעצור את אבא, הוא תפס וחיבק גזע של עץ ברוש, והיה צריך שלוש כלניות לנתק אותו מהגזע. לא אימא, ולא אבא סיפרו לי האם נשלח למעצר באפריקה או בעתלית. בעת הקרב על דגניה במלחמת השחרור, נכנס אבא לעמדה שליד שער הכניסה לקיבוץ. השער היה ישר מול צמח, ושם הלחימה הייתה העיקשת ביותר. שלושה ימים לא יצא מהעמדה, חמוש ברובה צ'כי ישן ובכדורים בודדים, ולי הוא לא אמר מילה. גם בספר "בשער " בו כתבו החברים על הקרב הקשה כל כך על דגניה, חיפשתי את שמו של אבא ולא מצאתי מילה ממנו. אכן אצל אבא מילה בסלע.

מגדל המים של דגניה בסיום הקרב על דגניה