רבקה בן הגיא לבית ברמן

בתמונה, אמא ביופיה השקט והבוגר על רקע אחד מהתמרים שכול כך אהבה לצייר. בשבילי זאת תמונה מכוננת ועל משקל השיר של גידי גוב "אלף כבאים לא יצליחו לכבות", אני מרגיש שאלף מילים לא יצליחו לספר מה אני מרגיש נוכח הצילום הזה, ויודע שאם תחפשו מה עומד ביסוד של האהבה בה גידלנו את ילדינו, וכול הטוב שהענקנו להם, חפשו אותם בשתי האימהות שלנו ,שרה פרלמוטר ורבקה בן הגיא ואיזה גאווה יש לי ולרעיה בשתי האימהות האלה. אני זכיתי לראות אותה כך, רק בשנותיה המאוחרות כאשר הנכדים באו והיא הצליחה לבנות קן חם ואוהב למשפחה המתרחבת, עם תבשיליה המיוחדים, שירתה, סיפוריה וצחוקה המתגלגל. הנכדים אהבו לבוא לבית שלה ואהבו אותה מאוד, ואז באו אליה השלווה והאושר וההבנה איזה אוצר נהדר יש בידיה ובידי אבא, שהוא הערך האמיתי שנצבר לאדם במשך חייו, וכול הקשיים התגמדו ליד המשפחה האוהבת אותה כול כך.

מאחורי שכבות הזמן וקשיי החיים הם מתגלים לי ביופיים האמיתי, יופי שלא הכרתי וכל כך הייתי רוצה להכיר ולראות.

איך אוכלים מרק חם ומה עושים עם שלג

בעצם מי שגידל ועיצב אותנו הייתה אמא שלנו. חמישה ילדים היו לאבא ואמא. אבא היה רחב וגוץ, שזאת מכבסת מילים להיותו שמן, וגם אמא לא הייתה רזה. היה לה שער אדום, יפה כמו בסרטים, וצמה שרוב שנותיה לא עלה עליה התער. אמא הייתה צעירה מאבא בעשר שנים. היא הייתה בעלת קול פעמונים, סופרן צלול כבדולח, ואהבה לשיר שירים רוסיים שחודרים לנפש, על הדון והוולגה, על קוזקים וקטיושקה, על פייר ונטשה, אהבה ומרחבי ערבות אין סופיות. לפני שנשאה לאבא, הייתה נערה צחקנית ועליזה ומלאת חיים. סבא שלי מצד אמא, משה ברמן, היה קבלן אמיד, שבנה ביחד עם בן הזקונים שלו יהושע, בנינים מפורסמים בתל אביב, בין היתר את תיאטרון "הבימה" ו"בית ביאליק". הוא היה מספר לי, כאשר הייתי בא אליו לחופשים, שאמא הייתה שולחת אותי אליו לתל אביב, לבית שבשדרות רוטשילד ליד בית הבימה, כדי שלא אסבול בקיץ הקשה של עמק הירדן. סבתא פאני הייתה אשתו השניה של סבא ברמן, ואמו של יהושע. אשתו הראשונה נפטרה עוד לפני עלייתו לארץ, ואינני יודע ממה ומתי. היה לי בית חם מאד אצל פאני ומשה ברמן. לארוחת הצהרים היתה פאני מגישה בדרך כלל "עוף מכובס", ואני אכלתי איתם בשמחה כי בדגניה, רק החברים המבוגרים שנזקקו לדיאטה קיבלו "עוף מכובס". הם גם העבירו לי, באהבה, אינפורמציה "מאד חשובה ושימושית" לדרכי בחיים, למשל, שמרק חם אוכלים מדופן הצלחת מפני ששם הוא קר יותר מאשר במרכז הצלחת. מדהים ומעורר השראה שמכל המידע שקיבלתי בחיי, אני זוכר את השיעור הזה, אבל אולי מה שניתן באהבה, נקלט באהבה.

סבא היה נוהג לשחק דומינו עם ולוולה (זאב) אחיו, ובביקורי התרשמתי עד כמה הם היו חכמים. כאשר היו מצרפים אותי לעיתים למשחקים שלהם, תמיד הייתי מפסיד, אבל הרווחתי בגדול להכיר בית עם תרבות נפלאה. השקט והרוגע שבחיים עם האנשים המבוגרים האלה, השפיעו עלי מאד לטובה, והבנתי שיש תרבות אחרת בישראל שאינה התרבות הקיבוצית. סבא סיפר לי כיצד הוא בנה את עצמו כקבלן. הוא עסק בסלילת דרכים ראשיות ברוסיה רחבת הערבות והמרחבים, והדגיש כל הזמן עד כמה חשובה היושרה של העוסקים בדבר ומנהל תקין, שמוודא שהתשתיות בנויות כהלכה, שוליי הדרך ברוחב הנכון, תעלות לניקוז המים והשלג תקינות, שיפועי הדרך נכונים ועוד ועוד. האהבה שחשו העולים והגעגועים לאמא רוסיה, יחד עם שיריה של אימא שבקול הסופרנו שלה שרה לי על ערבות רוסיה והקוזקים הפראים והתמירים, ומלחמות וסבל ועוני, זכו לליגלוג אוהב של סבא משה וולולה, וזכור לי סיפורם איך היו "מסדרים" את האיכרים שהיו מתלוננים שהתה לא מספיק מתוק. "ודאי לא בחשתם מספיק" היו אומרים להם, בעודם "ממתיקים" את התה עם שלג יבש.

סבא משה ברמן ואשתו השניה פאני.

אהבה גדולה היתה בין אמא ואביה משה ברמן, וגם אני בדרכי שלי אהבתי מאד את סבא. בביתם ספגתי תרבות מערב אירופאית שהיום אני כול כך גאה בה. במשך תקופה ארוכה לא "ירד לי האסימון" מדוע "רוחה" אחותי, "רחי" בת דודתי מרים, "רחי" בת דודתי לאה, ו"לוקי" בת דודי שלום, נקראו כולן בשם רחל. האחים של אמא אם כן, קראו לבנותיהן רחל על שם אמא שלהם ואשתו הראשונה של סבא ברמן, שנפטרה לאחר שילדה לו ארבעה ילדים. סבתא פאני היתה אמו של דודי יהושע.

החולבות האגדיות

אמא הייתה אחת מחמישה והיו לה עוד שתי אחיות ושני אחים, שהיו קודם כול חברים ואהבו אחד את השני מאוד מאוד. כול אחד מהדודים היה אישיות מיוחדת במינה, הבכורה מרים שגרה עם בעלה אהרון קפלן במושבה של אז גדרה, היו חקלאים שגידלו כרמים ומטעים. לאה אחותה האהובה של אמא, חיה בתל אביב עם בעלה הצייר וולף עמירן. שלום היה קבלן מצליח ופנה לנתיב של בנית שכונות מגורים, חי בהרצליה עם אשתו חנה, ויהושע, שלאחר ששרת כקצין בבריגדה התקבל לחברות בדגניה, ועם אסתר אשתו, שתיבדל לחיים ארוכים, היו חברים שנים רבות. בנם בכורם עמיקם, גם נולד בדגניה. כשעזב יהושע את דגניה, הוא חבר לסבא ברמן ולאחיו שלום בעסקי הבניה, אך קודם לכן, בדגניה, עבד יהושע בפלחה. בשבתות, כשהיה תורו לתת "תורנות שבת", היה מוביל את כדי החלב המלאים מהרפת של דגניה למחלבה בדגניה א', מאחר ועדין לא היה מכון קירור ברפת שאפשר את שמירת החלב. זכורות לטוב החולבות המיתולוגיות, שמילאו את כדי החלב: לאה בן אמיתי, אשתו של המשורר לוי בן אמיתי ששר את שירת העמק "שדות שבעמק, קדמוני הלילה, בריח הזבל ניחוח חציר"....ושושנה האפט אשתו של אברהם האפט, הרפתנית הותיקה ביותר. כול חייה חלבה את הפרות על שרפרף נמוך, דלי פח לידה, סמרטוטים לניקוי העטין ואולי מעט משחה לחיטוי. השכם בבוקר, עוד לפני עלות השחר היתה שושנה, לבושה במכנסיה הקצרים ורחבים (השמורים בארכיון דגניה) מתנהלת בכבדות אל הפרות שלה שכל כך אהבה, מעמידה את השרפרף, מניחה את לחיה על גופה החם והמהביל של הפרה אותה חלבה וממלאה את הדליים בחלב דשן. מה שונה החליבה היום, במכון החליבה הממוכן הקר ומנוכר, לבין החיבור בין גוף בעל החיים וגוף האדם.

שושנה האפט

ובכן, באחד מימי השבת, ביום התורנות של יהושע, הוא מצרף אותי להובלת כדי החלב למחלבה. אנחנו נוסעים בעגלה רתומה לזוג פרדות, יהושע מחזיק במושכות ואני יושב על ספסל העגלון לידו. הדרך בין שתי הדגניות קצרה אבל זאת דרך עפר משובשת, מלאה אבנים ומהמורות, ובאחת המהמורות קפצה העגלה, אני נפלתי מתחת לגלגל העגלה והגלגל עבר עלי. לשימחתי, כבר אז הייתי חזק ולא קרה לי כלום, אבל זיכרון האירוע מלווה אותי תמיד.

משפחה שכזו

שנים חלפו ואני נזכר במפגש אחר עם יהושע בהיותי לוחם בשייטת. באחד ה"אפטרים", חנינא עמישב בן כיתתי, חברי מאז ישבנו שנינו "על הסיר" ועתה לוחם בשייטת איתי, נפגשנו עם יהושע בבית הבימה. כבונה הבימה, היו ליהושע כרטיסי הזמנה למופעים והצגות, והוא הזמין אותנו למופע של "רביעית מועדון התיאטרון" עם גדעון זינגר, יענקל'ה בן סירא, שמעון בר וראובן שפר. הם שרו את "יש בחיפה חתיכה", "אין כמו יפו בלילות", "איך הפשפש עלה למעלה", ועוד, והתרשמתי מסוג אחר של שירים, עוקצניים, סטיריים ושונים כל כך משירי תנועות הנוער. עם משפחה שכזאת לא פלא שאמא חשה בדידות בדגניה, היא היתה תל אביבית בנשמתה. בניגוד לאבא ידעה אמא לדבר, והייתה אשת שיחה נפלאה, אך מעולם לא שוחחנו על איך זה קרה שעזבה את תל אביב, הכול כך אהובה עליה, ואיך הרגישה עם הנתק, מחמת המרחק, ממשפחתה ומאביה שכול כך אהבה. היא עזבה את תל אביב והלכה ללמוד גננת בסמינר לוינסקי, ולאחר מכן היתה גננת לילדים בקיבוץ גניגר. הסיפור על אמא, מציב בפני קשיים רבים ולא פשוטים, מפני שהוא מעלה בי זיכרון צלול ובהיר על מצוקות שלי ושלה בתקופת ילדותי. אני צריך להסתכל על עצמי מבפנים, ולא כול מה שאני רואה שם, משמח אותי. בכול זאת אני מספר, וזה אולי המשמעותי ביותר מכול הסיפורים. ואכן, ברגע שהמילה הראשונה הועלתה על מסך האנדרואיד, ידעתי שזה בשבילי סיפור רב משמעות. ממרחק השנים, אנסה להיות לפה שלה, וקשוב אליה יותר, בתקופותיה הקשות ובתקופותיה המאושרות. לא ידוע לי כיצד נוצר הקשר בין אמא ואבא, שהיו אנשים כול כך שונים. אבא השקיע רבות בטיפוח הקשר, ואמא סיפרה לי שכדי להיות איתה, הוא היה הולך מדגניה לגניגר. לפי "גוגל" זאת הליכה של תשע שעות לכל צד, וכפי שהכרתי אותו, זה היה בדרך כלל, ביום שישי לאחר שבוע עבודה. כ"הלכן" בעצמי, זה ללא ספק מבצע ענקי. אבא אף פעם לא היה בריא יותר מידי, ומה גרם לאמא, שהייתה צעירה ממנו בעשר שנים, תוססת, ותאבת חיים, להיעתר לקשר עם הגבר השתקן והקנאי לרעיון הקיבוץ, הכול כך רחוק ממנה, רחוק מבינתי. אמא עברה לגור עם אבא בדגניה, והם חיו תקופת מה ללא נישואין. סבא ברמן, למרות שהיה רחוק מהדת מאוד, והיה ליברל אמיתי, לקח מונית מתל אביב, את שלום בנו ואולי גם מי מאחיותיה, ונסעו לדגניה. הם "העמיסו" את אמא ואבא, נסעו לחיפה וחיתנו אותם כדת וכדין. וכמה שזה מזכיר את החתונה שלי ושל רעיה, שללא הלחץ של שתי הסבתות, אולי לא הייתה חתונה, והילדים שלנו, שבשבילם רעיה ואני מספרים את הסיפורים, לא היו. ולמי היינו מספרים סיפורים. אמא המשיכה לקרוא לעצמה, רבקה ברמן, ואילו אבא היה סוכובולסקי. אבא החליף את שם משפחתו לשם בעברית, שיבטא את אהבתו למקום, לעמק הירדן, ולמשאלתו, שבניו יחיו במקום וימשיכו את מפעלו. השם "בן הגיא", הוא שם שיזכיר לנו ולמשפחה, שלא חשוב לאן שנרחיק, תמיד נהיה שייכים לאותו העמק שבו נולדנו, ואותו בנו הורינו.

הגעגועים לתרבות כפי שהכירה בילדותה בתל אביב, לא הרפו מאמא. הכמיהה לספוג אמנות, ציור, מוזיקה, תיאטרון, והקושי במימושה, הקשה עליה מאד. לא פחות ואולי אפילו יותר, חסרה לה לאה, אחותה הצעירה, שאיתה אהבה לנהל שיחות ארוכות לתוך הלילה, לבקר בחנויות בתל אביב ולחפש גאג'טים, או לבלות בביתם של לאה ווולף בעלה הצייר בגבעתיים, ואחר כך בקרית האמנים בצפת. אבל הנתק היה, ואמא הייתה לחוצה מאחזקת בית קשה, חמישה ילדים, ללא עזרה מאבא, ומחוסר סיפוק מהחיים הקיבוציים, שהיו רחוקים מאד מהחיים שקיוותה שיהיו לה. אני הכרתי אותה בילדותי, כנרגזת ולא מסופקת. תקופה זאת חלפה ועברה כאשר הגיעו הנכדים. אמא בנתה לנכדים ולילדים קן מדהים בביתה שבדגניה. היא למדה לבשל, ולמה שבשלה היה טעם גן עדן, לחצילים שלה, לכיסוני הגבינה, ולעוגות השוקולד יש בנפש שלי זיכרון נהדר. ואכן, המתכונים שלה עוברים כחוט השני, מסבתא, לבת, לנכדה ולנינה. ומכיון שכבר היתה בפנסיה, מפויסת עם עצמה, ומשוחררת מהלחץ, הייתה נינוחה והתמסרה לגידול הנכדים. הם אהבו אותה מאד, והיא החזירה להם מלא חופניים, ואז ירדה לנפשה השלוה שכול כך הגיעה לה, והיא הבינה איזה אוצר בראה ביחד עם אבא שלנו, וגם הסיפוק המיוחל ירד עליה.

השראה מציירת

כאמור, אמא הייתה חובבת אמנות ואהבה לשיר בסופרן הנהדר שלה, הצלול כבדולח, לנו ילדיה, ואחר כך לנכדיה. את אבא מעולם לא שמעתי שר. היא אהבה מאוד גם ציורים ולעת זקנתה ציירה בעיקר עצי תמר ואת הכנרת. אני חושב שהנטיה שלי לאמנות באה מאמא ומקדיש תמונות מהאוסף שלי לזכרה.