השתקפויות ואהבת אדם בנמל תל אביב

לפני מספר שנים עבדתי באוניברסיטת תל אביב כגנן ,

ברגעים של פנאי שהיו לי הייתי הולך לצלם בנמל תל אביב.

התמונות שאני מציג פה תמונות מאוד אופיניות לי מבחינת טכניקות הצילום. אלו הרבה צילומים עם השתקפויות בחלונות והרבה מאוד אהבת האדם והאופי האנושי במגוון האין סופי שלו ובאהבה שלי לסצנה האנושית הדינמית.

אלו צילומים שברובם אני מבליע את עצמי ואת המצלמה מהאוביקט המצולם, ולמעשה הוא אינו יודע שהוא מצולם. רוב התמונות הן עם "טלה" ארוך וממרחק, ובנוסף התמונות מעובדות בפוטו שופ לתוצאה אמנותית לפי הטעם שלי.

הטעם שלי לא מחפש שלמות בצילום ויופי אסטטי יוצא דופן, אלא שלוב של ציור וצילום שבאחת התערוכות שלי כונה בשם "צילור", ואכן לטעמי זה מגדיר היטב את מהות האמנות שלי.

בתחילת דרכי כצלם הרגשתי כעין התנצלות בתמונות שלי מפני שלא למדתי צילום וגרפיקה ועיבוד תמונות, ומה פתאום אני שמואל בן הגיא נעשה צלם ועושה תערוכות. אך לאחר שבימים אלה הצילום נעשה נדוש ביותר וכול אחד מצלם בפלאפון, מעבד תמונות ומפיץ ב"פייס", אמרתי לעצמי שאני בחגיגה הזאת לא משתתף, ומחקתי אלפים של תמונות שנשלחו אלי מפני שלא התחברתי למדיה הזאת. ה"פייס" מציף אותי יום יום בתמונות ומצפה ל"לייקים" ו"אהבתי" ותגובות, אבל אני סנוב לא קטן ואמרתי שאני לא אקח חלק בחגיגה הזאת.

אבל "רצה גורלי כי אשובה אליך"... כמילים של השיר, וכאשר השגעון של הבלוג נפל עלי כאש, הייתי צריך לרתום את כול הכוחות במשפחה שלי להוצאת הבלוג. יש אצלי במשפחה כוחות רבי עוצמה וכשרון והבלוג התחיל לרוץ. אני מדגיש שיש במשפחה שלי נפשות אסרטיביות וחכמות וכדי להצליח אני חייב לדעת לשתף פעולה, אחרת לא אגיע לכלום. מראש היה לי ברור שהבלוג לא יהיה של מילים בלבד אלא שילוב של מילים ותמונות ביחד, כאשר המילים תומכות בתמונות והתמונות תומכות טקסט, ואז צף לפני האוסף הענק והנהדר שלי של אלפי תמונות מכול רחבי העולם, וראיתי ממרחק השנים מהו הזבל שיצרתי, ומהו היופי שיצרתי גם כן, והתמלאתי גאוה באוסף שלי, ומידת ההתנצלות על זה שאני לא אמן אבדה לי. אני גאה בתמונות שלי מאד והעיקר אוהב אותן מאד, ושמח לשתף אותכם באוסף שלי.