בסופו של דבר תגיע

אני מתנצל שהפוסטים של הסיפור לך בעקבות הירדן ילד מתפרסמים שלא לפי סדר כרונולוגי אבל הם עומדים כול אחד בפני עצמו ולמעשה כול פוסט הוא סיפור העומד בפני עצמו אולם לפי הסדר הכרונולוגי אז הסיפור שמתחיל באבו מסמס הוא הראשון ומתחיל בתמונות וסיפור על אבא ואמא שלי האמיתיים וגם על הורים שאמצתי לי מילדותי והם חיים איתי עד היום ויחיו איתי עד יום מותי.

איפה בדיוק נולדתי אני לא יודע האם היה זה בית החולים שויצר בטבריה או מחלקת היולדות של בית החולים בעמק מה שנקרא בית החולים של עפולה אבל לצורך הסיפור זה לא משנה מפני שאני אימצתי את מוצא הירדן מהכנרת ליד אבו מסמס כמקום הלידה שלי ובצד אבא שלי ואימא שלי הירדן היה האבא שלי והכנרת היא האימא שלי כך שיש לי שני זוגות הורים שחיים בשלום זה עם זה ובארבע התמונות הבאות אני ממחיש את הקשרים של הורי ילדותי והרביעיה הזאת היא נפלאה והיא הלב והתמצית של מה שאני

בתמונה הזאת, אימא שלי עם אחי הבכור דדי שכול כך אהבה אותו ברקע לתמונה

הכנרת והקורמורנים העפים מעל המים והתמונה מיצגת באופן סימלי את שתי האמהות שלי האחת רבקה האמא הפיזית והשניה באופן מטפורי האמא השניה שלי הכנרת עם הקורמורנים והסופים

התמונה הבאה מציגה באופן סימלי את שני האבות שלי אבא ששמו יוסף והשני אבא ששמו ירדן ושלבתי את שניהם ביחד

ואני מתקשה להפרד מהכנרת ומשלל הצבעים הנהדר שלה

הקטע הזה של הירדן המתחיל ממוצא הירדן מהכנרת ליד אבו מסמס שהוא בית סירות נטוש שהיה מעגן לדייגים הערבים שדגו בכנרת לפני מלחמת השחרור והורינו עשו חסד לנו ולא הרסו אותו כפי שהרסו כל מה שנשאר מהתקופה של היות הערבים בעמק והשאירו אותו לנו כמקום משחקים רב אתגר.

זאת הזירה מכאן הכול מתחיל

הירדן של היום

ומנקודה זאת ליד אבו מסמס במוצא הירדן מהכנרת מתחיל המסע שלי בעקבות הירדן, אבו מסמס היה אתגר והאתגר היה לטפס לגג השטוח של אבו מסמס וזה ללא מדרגות בעזרת גדר הברזל החלודה וכשהצלחת לעלות לגג השטוח ניצב בפניך האתגר הבא והוא לקפוץ לירדן הזורם למטה במימיו הירוקים, הנועזים פחות קופצים כאשר רגליהם למטה והנועזים יותר על הראש ולזה צריך תעוזה באמת

אבו מסמס והקפיצה

ומשם ממשיך הירדן את זרימתו הרכה רכה עם מימיו שלפעמים ירוקים ולפעמים אפורים או כסופים בהתאם לשמש ולצל של עצי האקליפטוסים הענקיים ועבותי הצמרות ואם תמשיך להתקדם לאורך הירדן ועדיף במימיו החמימים שמלפפים ומחבקים אותך ברכות מתוקה אתה מגיע אל סוכת המציל אלחנן שהיום כבר אינה קיימת וגם אלחנן המציל, הגבר הענק עם החסקה שלו כבר מזמן איננו שם וקיים רק בזיכרונות המרפרפים כפרפרים במוחי

ואני נזכר שכאתגר לכוח הצלילה העצום של אלחנן הייתי לוקח אבן כבדה שהייתה מספיק כבדה כדי להשקיע אותי לקרקע הירדן והולך מגדה אחת של הירדן לגדה בצד השני מהלך בערך של חמישים מטר וזה כאשר הכנרת מלאה ועדיין לא שאבו ממנה את מימיה להשקות את כל הארץ ולא פחדתי אז ולא פחדתי מהמים מעולם אלא כאשר הוצאתי את גיסי נבות מעומק של שבעים מטר ממעמקי הבלו הול ואז פחדתי ועוד איך פחדתי ועוד אחזור לסיפור הזה.

ואם תמשיך בשחייה שלך בירדן ותעבור את הצינור שממנו שאבו את המים לדגניה א שהיה מעוטר בגדר ברזל ויכולתה ללכת עליו בעזרת הגדר ולהרגיש שאתה בתוך הירדן מבלי להיכנס פיזית

המקום הזה של מוצא הירדן מהכנרת, הוא ראשית זיכרונות הילדות שלי וגם ראשית הקשר שלי עם המים