שומרי הכפר

כול כך יפים הפוסטים של רעיה מהודו והלואי ותמשיך ותמשיך ללא לאות עם הסיפורים שלה מהודו ואני מחזק את הסיפורים בתמונות שמשמשות להדגשה לסיפורים שהיא מספרת ובדרך שלי אוסיף הגיגים להנאתכם ולהנאתה ולהנאתי

התמונות של שומרי הכפר הן תחילתה של כניסה לתרבות של הודו שמתאפיינת בשני קטבים הראשון הזולה וששווה לכול נפש ועליה כול אחד מנהל משא ומתן על המחיר ובטוח שקנה במחיר הזול ביותר אבל זה גם מה שקיבל ואת אמנות הזהב והשיש והאבנים היקרות והיהלומים והעץ לסוגיו השונים והרהיטים וכלי הכסף ועוד ועוד והסארים והשמלות והבדים אל כול אלה ישראלי מצוי לא מגיע בכלל ואם קנה במקרה איזה שהיא שכיית חמדה הודית הוא חוזר לארץ כשהוא בטוח שהביא את היופי של הודו לביתו אבל היופי ההודי נשאר בהודו

לאלה שמוכנים לשלם את המחיר הכבד של אמנות הודית אמיתית שנוצרת יום יום ושעה שעה בכול רחבי הודו על ידי אמנים ענקיים שהם פשוטי העם ואתה תוהה מאיפה האסטטיקה הנהדרת בכול פינה ואתר בהודו ויודע שזאת המסורת רבת השנים העוסקת באמנות בכול רחבי תת היבשת ההודית וכמה שאני מתגעגע לאמנות הזאת וכמה שהאמנים פשוטי העם ההודים לימדו אותי מה משמעות אמנות אמיתית בעלת מסורת של אלפי שנים שעוברת מאב לבן ולנכד ולנינים ולבני נינים ואני אישית מוריד בכבוד רב את הכובע שלי מפני שאצלנו באבחת מילה חוקקו חוק ולא תעשה לך פסל ומסכה ובטוחים שחוקקו חוק נהדר אבל קיצצו את החוש האסתתי והאמנותי וכאומה נגרם לנו נזק כבד ביותר שרק קול באישה ערווה והדרת נשים משתווה לה ותסלחו לי שאני כותב מהמיית ליבי מפני שהכאב הולך וגובר עם רבות השנים

בכניסה לכול כפר ולו הפשוט ביותר והדל ביותר יש שכיות חמדה כאלו שנוצרו על ידי אמנים אנונימיים וכמה שאני מעריץ את האמנות ההודית כאשר היא במיטבה

וכאן המילים נעתקות לי ואני נותן לתמונות לדבר

ובכוונה אני מסיים בשתי תמונות מקגאראו שאולי מסבירות את המשיכה שלי לעירום הנשי