הבלו הול - חלק ב'

מים שקטים חודרים עמוק

אתר ה"בלו הול" נמצא במעין מפרץ מעוגל. מחסום הריף מרוחק מקו החוף כמה עשרות מטרים או מעט יותר, ויוצר מעין בריכת מים שקטים שבחלקם הם עמוקים ובחלקם רדודים יותר. ה"בלו הול" הוא שער בקיר האלמוגים בגודל של מעבר לא רחב הנפתח בעומק של כחמישים וחמישה/שישים מטר, שמאפשר מעבר מהבריכה לים הפתוח.

ה"בלו הול" בכבודו ובעצמו. מאז האירוע המסופר לא ביקרתי כאן אף פעם.

בשעות אחר הצהרים המוקדמות הגיע לאתר הצלילה הטרנזיט הראשון, עם נבות ורוחה, יגאל ומרגלית, אני ועוד זוג שאיני זוכר. הטרנזיט השני שבו הייתה גם רעיה, קצת פיגר אחרינו. שחינו ועברנו את ה"בריכה", ונבות, יגאל ואני התכוננו לצלילה המשולשת.

בתמונה, נבות שרת מימין, יגאל צפתי ואני בראיון לסרט של איליה סידס "שכרון מעמקים".

החלטתי לקחת את יגאל ונבות מפני שהם היו מבוגרים ממני והכרתי אותם כבחורים חזקים ביותר, דבר שהתברר לאחר מכן כקריטי. אמנם למעמקים נחוצים כוחות אחרים, אבל בעובדה הם שרדו את האירוע. נבות הוא גיסי היקר, בעלה של רוחה אחותי, ויגאל בן כיתתה של רוחה וידיד נפש שלי. היתר שנירקלו למעלה על הריף. הצלילה תוכננה לאחר הצהרים כדי שיפריד פרק זמן מירבי בין צלילות הבוקר, וביחוד הצלילה שלי ל"קניון", וגם כך זה היה פרק זמן קצר מאוד יחסית.

סיכונים וסיכויים

ידעתי שאנחנו הולכים לצלול צלילת עומק עם אויר דחוס שיש בה סכנות רציניות. הראשונה היא הדקומפרסיה כאמור, ואולי הקשה יותר היא קרע בריאות שקורית בגלל הפרשי לחץ בעליה מהירה מידי, ושתיהן עלולות להסתיים במות. צריך להיות צוללן מיומן כדי לדעת להתמודד איתן, וצריך להיות צוללן מיומן כדי לחזור מזה בשלום.

הצוללנים שלי היו רחוקים ממיומנות, הוסמכו לצלול רק במים רדודים עד עשרה מטר עומק, ונוסף לכל היינו שלושה ולא רק זוג כנדרש. בצלילה האזרחית בני הזוג לא קשורים בחבל זה לזה, אבל אני למדתי לצלול בצבא והחלטתי שנצלול קשורים בחבל, האחד ליד אחת שלי והשני ליד השנייה.

אני רוצה לומר עוד מילה על ההחלטה האיומה שלי שלא לקחת בחשבון דברים כול כך בסיסיים בצלילת מעמקים. ידעתי היטב מה היכולות של שניהם אבל סמכתי על עצמי, וידעתי שמה שלא יהיה אביא את שניהם בשלום לידי נשותיהם ומשפחתם. אני לא גאה בשיקול הדעת שלי, אך למרות כל הנאמר החלטנו לצלול ואני חושף את עצמי בחולשתי ובחוזקי, שני ניגודים שקיימים אצלי לאורך כול החיים שלי והובילו אותי אל מקום שרק נס הציל אותי מהאסון שיכול היה לקרות.

החבורה הזאת כל כך רצתה ל"עשות" את ה"בלו הול" שהם אמרו שוב ושוב שיעשו בעינים עצומות כול מה שאומר להם לעשות, בלי למצמץ או להניד עפעף. ככה התאפשרה צלילה מטורפת למקום שבולע את הצוללים בו ולא שבע מהם, ולפי ידיעתי גבה חיים של צוללנים יותר מכול מקום אחר בעולם.

נפלאות המעמקים

מתוך ההתכתבות ביני לבן נכדי איתי:

איתי חנן: וואו מדהים!

אז כן ירדת לקניון לפני הבלו הול? כי אמא אמרה לי שלא ירדתם לשם בסוף. אז עשית את הבלו הול מיד אחרי הקניון? זה לא שתי צלילות עומק רציניות?

צוללים למעמקים

בחישוב הצלילה לעומק שישים מטר, היינו אמורים לצלול למטה בשבע דקות, ובעת העליה לעשות חניה של מספר דקות בעומק עשרה מטר, וחניה שניה בעומק חמישה מטר. ובכן, נבות קשור ליד אחת שלי, יגאל ליד השניה, ואנחנו מתחילים לצלול. אני כבר צללתי צלילות עומק וידעתי שיש לי עמידות טובה לשיכרון מעמקים, אבל שכרון מעמקים הוא טריקי ותלוי מאד במצב הגופני לפני הצלילה.

תכנון הצלילה היה לרדת כמה שיותר מהר למעבר, וכך לא לספוג הרבה חנקן, ולא להסתבך בחניות ארוכות. אבל לא לקחתי מספיק בחשבון ששני הצוללנים שלי אמנם צנחנים מפוארים, אבל צוללים ברמה נמוכה ביותר. ליגאל התמלאו המשקפים במים עוד בעומק רדוד מאוד, וזה העסיק אותו כל הזמן, מה שהיה אופייני לו לאורך כול הקורס, וככל שהעמקנו, נבות נכנס למין פסיביות. מידי כמה מטרים אני "שואל" אותם למצבם והם עונים לי בכל פעם בהרמת האגודל שהכול בסדר. הם הולכים איתי באש ובמים, למרות שכבר מזמן הם לא כל כך בסדר.

בעומק של שלושים מטר בערך הבנתי שאני מסובך, צריך לעלות למעלה ולהפסיק את הצלילה. אך ה"בלו הול" צלול ויפה, הראות טובה, אני רואה את הקרקע בעומק של מאה וחמישים מטר והמעבר פתוח לרווחה ומזמין אותי: בוא...הגעת כבר עד לכאן... בוא...בוא... תעבור דרכי... אני רק בעומק חמישים וחמישה מטרים.... אני צריך להחליט תוך שניות כיצד לנהוג, וכבר הבנתם שבחרתי בדרך המסוכנת והבלתי אפשרית להמשיך, לרדת ולעבור בשער, מפני שאנחנו הגברים, ואני בראשם טיפשים ומטומטמים, ובשביל פיסת גבריות מוכנים לאבד את החיים שלנו ושל היקרים לנו ביותר.

הרמת האגודל זה סימן מוסכם שהכל בסדר. אחרים מסמנים שהכל כשורה בהצמדת אגודל לאצבע והרמת שלוש האצבעות האחרות.

ובכן המשכנו לצלול לפתח, הגענו ועברנו אותו בשלום, אבל אוי ואבוי לשלום כזה. מייד כשעברנו בשער, ניתק יגאל את החבל שקשר אותו אלי וזינק למעלה במהירות רבה כאשר השחיה שלו לא תקינה. כאילו הוא סימן "וי" על האתר ועכשיו הוא רץ לספר לחבר'ה.

כבמכווה של אש הכתה בי ההכרה שעוד רגע הוא קורע את הריאות שלו אם אני לא מצליח לעצור אותו. אני מנתק את עצמי מנבות, שועט אחריו מעומק רב, ומצליח לתפוס אותו בטלפים בעומק של חמישה מטרים לערך. למזלי ראיתי שהוא בסדר, אומנם קצת מבולבל ועם טיפת דם במשקפים, אבל ידעתי שהוא בסדר. אז הורדתי מבט למטה וראיתי את נבות שוכב בפישוט איברים והווסת אינו בפה שלו, כלומר אינו יכול לנשום וממשיך לשקוע באיטיות לתוך המעמקים.

ללא שום היסוס הפכתי את ראשי למטה וידעתי שאני הולך להעלות אותו למעלה, אחרת גם אני לא חוזר ושוקע איתו במעמקים.

הגעתי אליו בעומק שאני מעריך כשבעים מטרים, לקחתי אותו בידיים, בצעתי נוהל הצלת טובע, והעלתי אותו לריף האלמוגים כאשר הוא מחוסר הכרה ולא נושם, ישר לידיה של רוחה אחותי ואשתו של נבות.

גם שאר החבר'ה שידעו מיגאל שקרה משהו, המתינו בדריכות מתוחה ובחשש עצום. הייתי על "אוטומט", השכבתי את נבות על הריף והתחלתי להנשים אותו. יתכן שגם אחרים עזרו בהנשמה, אך מה שאני זוכר זה שלאחר בערך שתי דקות פקח נבות את עיניו וחייך אלי, והנשמה שלי חזרה אלי, מפני שבלעדיו לא הייתי איתכם היום.

נבות מספר היום לכל מי שרוצה לשמוע (והוא ויגאל כבר עברו את השמונים), שהוא משהו מיוחד מפני שה"בלו הול" לא הצליח לקחת אותו. אני כמעט מסרתי אותו ל"בלו הול" אבל ברגע האחרון הצלחתי לשלוף אותו מצפורניו הלופתות. אני כול כך מתבייש בעצמי, מאיפה לקחתי לעצמי את הזכות לבצע מעשה חסר אחריות כזה כלפי היקרים לי ביותר, ובכלל? חוסר אחריות שחורג הרבה מעבר ליצר ההרפתקנות שלי?

נבות צודק בדבר אחד, שאין אח ורע לאדם שאיבד את הכרתו ונשימתו בעומק של שבעים מטר, ולא מדדתי כמה זמן הוא לא נשם מרגע איבוד הווסת ועד תהליך ההצלה, ועם זאת חזר אלינו ללא שום פגיעה, כאילו לא עבר עליו שום דבר.

מתוך ההתכתבות

איתי חנן: מדהים סבא, שמע זה נשמע מפחיד מאוד.. באמת, אבל- אני מבין את התחושה של הבלתי פגיעות, שהכל יהיה בסדר ושיש תחושה שעם כל הסכנות הצלילה תהיה בסדר. אני באמת מבין. אבל כמה שזה יכול להיות מסוכן.. 60 מטר בצלילה רק על חמצן זה משהו שאני לא מעיז לחשוב עליו.. הגעתי פעם אחת עם .... בטעות לסביבות ה36-40 מטר כשרצינו להיות ב30, והוא התחיל לקבל שיכרון מעמקים, סיטואציה מאוד לא נעימה ומפחידה, ואני לקחתי אותו לצלילה הזאת מלכתחילה, תחושת אחריות איומה. הוא נלחץ וניסה לעלות מהר למעלה. בעיקר היינו מודאגים מדקומפרסיה ובהשראתך ירדנו בהמשך היום לצלילה נוספת.

שמוליק: איתי שלי, הזכרת בדברים שלך שצלילת עומק עם חמצן מסוכנת, אז אספר לך שצלילות עם חמצן הן בשימוש רק בצבא. הן נהוגות בצבא מפני שהן במחזור סגור, עם מטהר co2. הן מסוכנות ביותר מחמת הרעלת החמצן שמתחילה לפגוע החל מעומק של עשרה מטר, ומהרעלת co2 שגורמת לכאבי ראש קשים. אבל הרעלת חמצן היא חשאית, ואין לה סימנים מקדימים. בצלילה ספורטיבית צוללים עם אויר דחוס, ובצלילות עומק בתערובת שבה מחליפים את החנקן בגז הליום.

אחרית דבר

אנחנו לא אנשים דתיים ולא ברכנו את ברכת הגומל, אבל בהחלט ברכנו את מזלנו הטוב, שהגענו לצלילה בשעות השפל וכך אפשר היה להשכיב את נבות על הריף ולהנשים אותו (מזל מספר...) שיגאל לא קרע את הריאות ולא קיבל דקומפרסיה (מזל מספר...) שאני הייתי בכושר גופני מעולה ועם נחישות אדירה (מזל מספר...) שנבות הוא בחור חזק ביותר, שרד את המעמקים ואפשר היה להנשים אותו כי חסרו לו מספר שינים (מזל מספר...) למרות כל המזלות עדין חששתי מהאפשרות שלאחד מאיתנו או לכולנו נוצרו בועות חנקן בעצמות, מהעלייה החפוזה והלא מבוקרת מהמעמקים, דבר שעלול לגרום לסיבוכים היום או בעתיד.

בבעיה כזאת מטפלים באמצעות שהות של מספר שעות ב"תא לחץ", מה שכמובן לא היה בסיני בכלל. האלטרנטיבה לחזור לארץ לטיפול בבית חולים, גם כן לא הייתה מעשית מפאת המרחק והזמן. לא נותר לנו אלא ליצור תנאים של תא לחץ בעצמינו, והחלטתי שכולנו נצלול דבר ראשון בבוקר, והפעם צלילה מאד מבוקרת, עם שהות מספיקה בעומק של עשרה וחמישה מטרים.

נסענו אל אתר מניפות האלמוגים הלבנים שליד שארם א' שייח לצלילה המתקנת. האלמוגים הלבנים הם אמנם בעומק של שלושים מטר והמקום יפה כמו חלום, אך הוריתי ליגאל ונבות לצלול במקום הזה ולא לרדת בשום אופן ליותר מעשרה מטר, וכך היה, או כך לפחות האמנתי. אם זה ריפא את יגאל ונבות אני לא יודע, אבל בעובדה חזרנו כולנו בריאים ושלמים. יגאל שאל אותי אחר כך בקריצה, האם אני מאמין שהם לא צללו ליותר מעשרה מטר? ובכן, הם כן צללו. מכאן אתם יכולים להבין איזה סוג אנשים הם שני החבר'ה האלה.

בעולם של פטריות ומניפות

זמן מה לאחר שחזרנו לדגניה, נסענו נבות ואני לחיפה, למכון לרפואה ימית, לשיחה עם דוקטור יהודה מלמד שהיה רופא השייטת ומומחה ברפואת צלילה. סיפרנו לו את כל אירועי אותו היום, ויהודה אכן אמר שלא מוכר לו אף מקרה של ניצול מהתרחשות כזאת.

לקראת החזרה הביתה, החלטנו על קשר שתיקה שאכן נשמר עשרות שנים,(להוציא את הפגישה עם ד"ר מלמד), עד שיום אחד קיבלנו פניה מהבמאי איליה סידס להתראיין לסרט דוקומנטרי שהוא עושה על ה"בלו הול", על הילת המיסתורין האופפת אותו ועל דימוי השאול שקשור אליו בגלל המספר הבלתי נתפש של קורבנות שהוא תבע. בתחקיר לסרט, הוא נפגש עם ד"ר מלמד, ומכאן הוא הגיע אלינו. לאחר כל כך הרבה שנים של שתיקה, נפתחו חרצובות פינו וסיפרנו בפתיחות על כל השתלשלות הענינים. הסרט, בשמו "שכרון מעמקים" הוקרן בסינמטקים, בערוץ 8 בטלויזיה וביו טיוב.