וידוי קטן

היי ראובן, סיפור ותמונות שמוקדשים לך אישית ממני.

כול כך נעים לקבל תגובה ממך לתמונות שלי והרי אנחנו מאותו הגיל והמנטליות ובודאי שאנחנו לא אנשי לייק ושפה דלה שמאפיינים את מה שקורה בעולם הדיגיטלי היום.

אני מאוד מעריך את הליווי שלך מזה זמן וזה תורם לי כאמן מאוד מאוד .הקשר בינינו נוצר על רקע ידידות של המשפחה שלי אתך ועסק בתחילה בסיפורים שלי ודולצה ובמיוחד נשות המקרא שהיו כר נרחב לדיונים שהפרו אותי מאוד ועכשו במיוחד לך אז וידוי קטן שלי.

לא הכרת לעומק את הצד הצילומי והצילורי שלי מפני שמזה זמן רב נטשתי אותו וברגע שנכנסו המצלמות הדיגיטליות במילירדים והצילום נעשה החלק המרכזי בתקשורת אני הרגשתי לא שייך ואפסנתי את הניקון שלי על המדף ושם היא הייתה מבוישת וחכתה בסבלנות שאשתמש בה שוב והשנים חלפו ואבק עלה ואני האמנתי שנותקתי מעולם האמנות לתמיד ומה שקרה שהמילה הכתובה שלי החזירה אותי לצילום וברגע שהחלטתי עם אשתי ומשפחתי שנחשוף את עצמנו בבלוג שלנו וזה היה בהחלט לא פשוט והייתי צריך להפעיל את כול כושר המנהיגות שלי כדי שהבלוג ירקום עור וגידים והתמונות הן חלק בלתי נפרד בבלוג שלנו.

אנחנו לא נולדנו בלוגרים ובגיל המבוגר שלנו זה לא אופייני להתחיל בזה ,אבל כדי להתחיל צריך תשתית טכנית גבוהה ואת זה יש בשפע לביתי הבכורה מיכל והיא עצבה את הבלוג בדרך שאיפשרה לי להשתלב מעבר לסיפורים גם בתמונות ויש לי בבלוג כפי שאתה יודע פינה משלי ובה אני יכול כתוב הגיגים שלי ותמונות שלי וזאת פינה ששייכת לי בלבד וכול כך נעים לי איתה ואני יודע ממיכל שיש מעט צופים בפינה הזאת אבל אני חי עם זה יופי

ההגיגים בראש שלי אינם מתאימים להשתלב בסיפורים מפני שהם פוגעים ברצף הסיפורים אבל מה לעשות שאני אוהב אותם ועוד תקרא אצלי הגיגים שיענינו אותך מאוד.

בדרך החזרה שלי לתמונות חשבתי שאשתמש בעיקר באוסף הענק שלי אבל מזה להתחיל לצלם מחדש המרחק רב, הסיפורים של הבלוג מוכנים ליותר משנה שלמה ורעיה עורכת אותם נפלא ותמונות יש לי בשפע אבל פתאום ממחבואי הכיסים שלי ששם ישב האנדרואיד שלי מבויש הוא התחיל לקפוץ ליד שלי והתחלתי לצלם מחדש והתמונות שאני מציג כאן הן תמונות של אנדרואיד שמצריכות טכניקות מיוחדות כדי להציג אותן כאמנות והן עוסקות כרגיל אצלי באהבת האדם שלי ובים של אשקלון ובבתה ההולכת ונעלמת לנגד עיני