שבע הגבעות

הסיפור סופר על ידי שמוליק עם רעיה ונערך על ידי רעיה. זוהי הצצה קטנה לחוויות שלנו משהותינו הארוכה בהודו, לפני שאנחנו חוזרים לתלם הארוך של דגניה.

שמוליק:

אני הולך לספר סיפור מטורף לחלוטין שקשור לעמקי הנפש שלי ומלווה אותי שנים רבות. בסיפור הזה אציג שתי תמונות בלבד האחת היא דימוי לנפש המסוערת שלי, והשניה היא נסיון לתאר את ההעפלה שלי למקדשי שבע הגבעות, ליד קוימבטור שהיא עיר ואם במדינת טמיל נאדו בדרום הודו, בה חייתי עם רעיה שנה שלמה.

הסיפור חודר למעמקי נפשי, אבל בגילי אני יכול להרשות לעצמי את החשיפה הכרוכה בכך.

שני אלמנטים מתחברים בסיפור הזה ואת שניהם אנסה להציג ולחבר ביניהם. הראשון הוא הפראות שבהודו ובמיוחד בטמיל נאדו, והשני היא הפראות שקיימת באופן טבעי בנפש שלי, ואין לי הסברים מהיכן הגיעה אלי. בתמונה שאני מציג פה, אני מנסה להבהיר עד כמה הדברים לא פשוטים ולא חד משמעים, ואיך היופי והמורכבות שלובים זה בזה.

הדברים קרו לאחר מותה של בשמת לפני שלושים וחמש שנים שכתוצאה ממנו לקחתי את רעיה ועברנו לאשקלון. עבדתי אז בחברה שעסקה ביצור ורדים בחממות ונשלחתי לאחר מספר שנים להודו, לבנות חממות ולפתח יצור ורדים. עזבתי את דגניה, עזבתי את ישראל, אבל מהמוות של בשמת לא הצלחתי לברוח, והסיפור הזה הוא אחד מהסיפורים בו רוחה מלווה והולכת איתי לכול אורך הדרך.

כאמור, גרנו רעיה ואנוכי בקוימבטור שהיתה כבר אז עיר עם למעלה ממיליון תושבים. באחת השבתות חשבתי לקחת את רעיה לטיול כפי שאני מטייל פעמים רבות ללא שום תכנון, ולאן שנגיע נגיע, אך ההודי שעבורו עבדתי הציע לנו לנסוע אל מקום יפה שנקרא "שבע הגבעות". שבע הגבעות, כשמן כן הן, נמצאות בשיפולי הרי הגאת המערביים, שהיא רמה אדירה שעוברת בדרום מערב הודו ומגיעה עד גובה של אלפיים מטר.

זהו מקום עליה לרגל להודים רבים שבאים למסע של הטהרות והתגברות על מגבלות הגוף. שביל של מדרגות אבן טיפס והתפתל למעלה מגבעה לגבעה, כשבכל גבעה יש מקדש וכל גבעה גבוהה מרעותה, עד למקדש הראשי שבפסגה. (כל זה הוא מידע עבורכם, שלא היה ידוע לנו בזמנו).

נסענו אם כן לפי התידרוך שקיבלנו והגענו למקום הררי ומיוער שהיה מרכז ההתכנסות לפני תחילת הטיפוס. המוני הודים היו במקום, חלקם התכונן לעליה, חלקם סיים, רוכלים מוכרי סידקית ומוכרי מיני מזון ושתיה היו בדוכניהם, אלה באים ואלה הולכים, ועם זאת היתה אוירה של שלוה במקום. לא דוחק ולא צפיפות, לא צעקות ולא מהומה שהורגלנו אליה ממקומות אחרים.

ואם ביער והמוני רוכלים עסקינן, אז ודאי שגם המוני קופים התרוצצו ממקום למקום וניסו לחטוף מזון כשרק יכלו. באנגלית הרצוצה של רעיה ושלי התחלנו לתשאל את האנשים מה יש במקום הזה, והם מספרים שהמקום הוא מקום קדוש ועולי הרגל עוברים ממקדש למקדש עד למקדש השחור שעל הגבעה האחרונה , ממש בעננים, במרומי הרמה.

אני, בדם שלי אני עולה רגל, ועל כל הר וגבעה אני מוכרח לטפס ואני אומר לרעיה: "תראי איך ילדים ונשים שמנות וגברים קשישים מטפסים למעלה, ואני לוחם בשייטת בעברי, מה זה בשבילי לטפס למקדש השחור?" אני מציע לה שנטפס גם כן. רעיה אומרת לי: "תראה, זה מקום קדוש וכולם מטפסים יחפים. זה לא בשבילי". ואני אומר לעצמי מה הבעיה? הרי בילדותי לא נעלתי נעלים ותמיד הלכתי יחף. זה קטן עלי!

חלצתי את הסנדלים והתחלנו בכל זאת לטפס ביחד, אני יחף כמו ההודים ורעיה עם סנדלים. מדרגות האבן הן המסלע הטבעי וככאלה הן בגבהים שונים, חלקן גבוהות מאד חלקן נמוכות, ולאחר כברת דרך קצרה אומרת לי רעיה: "לא, זה באמת לא בשבילי, אני יורדת ואחכה לך למטה". אני נותן לרעיה את הסנדלים שלי, לוקח אולי בקבוק מים קטן ומתחיל לטפס עם עולי הרגל, מפני שאני מחפש את בשמת, ואולי במקדש השחור בעננים אמצא מה שהוא ממנה.

הימים הם אולי ימי האביב אבל הודו, ובמיוחד הדרום, הוא חם ביותר ועמק הירדן שלי, הוא כסיביר לעומת דרום הודו. מדרגות האבן לוהטות וכל צעד הוא כמו לחתוך בבשר החי. כעבור כשעתים טיפוס ואני עדין רחוק מרחק רב מהמקדש השחור, הבנתי ששרפתי את כפות הרגלים שלי קשה ביותר, השרירים רועדים כעלה נידף, המים אזלו לי כבר מזמן, אני על סף איבוד נוזלים מסוכן ואני בבעיה רצינית. בלית ברירה החלטתי לחזור.

מאחר שלא יכולתי לעמוד על הרגלים, התיישבתי על הישבן והתחלתי לרדת מדרגה מדרגה בינות ההודים העולים ויורדים. המראה שלי זוחל למטה על הישבן היה כמובן יוצא דופן במקום כזה, אבל ההודים אדיבים ואף אחד לא אומר לי מילה.

בינתים, למטה, כך סיפרה לי רעיה: "ירדתי למטה בשקט ושלוה, מצאתי לי איזה סלע גדול והתישבתי להתבונן ביער שרחש מציוצי צפורים, מקופים שהתרוצצו ממקום למקום, עולי הרגל שטיפסו או ירדו. אני רואה שכל האנשים הולכים עם מקלות ארוכים ואני שואלת, מדוע? חשבתי שהם הכינו להם מקל לטיפוס, אך המקלות פשוט נועדו לגרש את הקופים החצופים. הצטערתי שלשמוליק אין מקל ואפילו סנדל אין לו לזרוק עליהם, אבל "התנחמתי" שאין לו גם אוכל שהם יכולים לחטוף, ובמילא הוא תכף חוזר.

עם חלוף הזמן נכנסתי לאחד המזנונים, אני זרה אחת בין המון הודים, אבל הרגשתי לגמרי בטוחה ושלוה וחשבתי ששמוליק או טו טו חוזר. כך עברה שעה, ושעתיים ושלוש ודאגה התחילה לחלחל. הלכתי אל האנשים שסיימו את הירידה ושאלתי האם ראו אירופאי בלונדיני בדרך? "כן, ראינו, הוא יורד בישיבה, הוא לא נראה טוב..." אמרו לי. קניתי מיד בקבוק מים והתחלתי לטפס במדרגות הלוהטות...."

עוד אני יורד לאט לאט ולפתע אני רואה את רעיה מטפסת בכיוון שלי ובלי לדבר הרבה, הקטנה הזאת מרימה אותי ותומכת בי עד שהגענו למטה ומשם לקוימבטור. למזלי, רעיה הביאה איתה את "שמן עץ התה", ולאחר שהושיבה אותי במקלחת טובה להצטנן ולהרגע, היא מרחה על רגלי הדואבות את תרופת הפלא הזאת שהחזירה אותי לחיים במהירות.

לאחר מספר שבועות, כשהחלמתי לחלוטין, חזרנו שוב אל שבעת המקדשים, והפעם טיפסתי עם הסנדלים על הרגלים. אז גם הבנתי שאפילו ההודים המתורגלים, רובם לא מטפסים ויורדים באותו היום, אלא מטפסים למקדש אחד או שנים, נשארים לתפילה, להטהרות ושינה באחד המקדשים, ואז ממשיכים.

זהו, הגעתי למקדש השחור אבל את בשמת לא מצאתי.

את הציור הפרימיטיבי הזה ציירתי בעקבות האירוע אותו עברתי בדרום הודו

וזאת ורסיה נוספת שציירתי כאשר חזרנו לארץ